כרגיל, מאז ומתמיד היתה לי נטייה לדיליי בכל הקשור לאקטואליה וקונפורמיזם, וכל דבר אחר (מה שכבר מוריד מערכי בתור קריקטוריסט פוליטי ועם איזושהי אמירה בכלל, כמו זאת, שיצאה לנייר כמה חודשים טובים אחרי שהקמפיין עם יאיר לפיד נגמר...) - אבל אתמול הגעתי הביתה. מעלות, לצורך העניין. שלושה וחצי שבועות לא הייתי בבית, וכבר התחלתי להתרגל. התיישבתי במקלט מדי פעם, ביחד עם האזעקות. מרתונים של סימפסון וחברים, מלחמות דגדוגים, היה מצחיק. אוכל מחוץ למקלט, אחרי הכל, גם ישנים שם. קראתי את מה ששרה כתבה לגיליון סוף השבוע שעבר למעריב, וזה פנה ללבבות האנשים, אך גם היה כל כך אישי, שפתאום כל כך התגעגעתי אליהם. לשרה, ליעל, לגל, לכולם. לכולם. כי יחד עם זאת, עם ההבנה הזו, הופיעה גם ההבנה שלא ראיתי אף אחד מחבריי ומקורביי היום-יומיים במשך קרוב לחודש; ראיתי לגיחות קטנות את חלקם בזמן שהותי בתל אביב, אבל עדיין... היתה גם הנסיעה לפולין, שהפסדתי. מעניין אותי מה היה. אני צרע\יך לעשות טלפונים..!
יומיים בבית התבררו כדי והותר. מחר אני נושא פניי לעיר הקודש, לפחות למהלך סוף השבוע. המלחמה הזו שיבשה הכל. יחי האאוט-אוף-פוקוס. תקראו לי, שוב, אסקפיסט, אם אתם רוצים, שיהיה, אבל לשהות במקלט אני מיציתי. להיות משותק - מיציתי. במשך שבוע שיחקתי אותה יעני-פליט, ובמשך יומיים, ראיתי קצת בית והייתי יעני-גיבור גדול. אני יודע שזה חשוב, וזה רק מראה שאכפת, אבל הסשן הלא-נגמר הזה של הטלפונים לשלומי נמאס באיזשהו שלב. ובכל זאת, מובן. יש המון בומים מסביב, אפילו בשעה זו. לעזאזל, מלחמה, הא?
לפני שבועיים בערך, ראיתי עיתון לראשונה מזה הרבה זמן, ואני עוד בתוך המסגרת הבועתית שבה הייתי באותו הזמן. התעצבנתי. אני שונא את העיתונות של ישראל, אך עתה, בעיתות מלחמה, אני שונא אותה עוד יותר מתמיד. פשוט גועל נפש. הכותרות אכן מקושטות בדם, דם של חיילים. והכל כל כך מוקצן וגרפיקאים אינפנטילים של מעריב וידיעות, הכל כדי למכור, למכור, למכור. בושה.
לפני משהו כמו שלושת רבעי שעה אמא ואבא וגיל חזרו מהלוויה. ולא קשור למלחמה. מישהי, מאחד הישובים הקרובים נפטרה מסרטן. אני מכיר את התאומות. אני אבוא לבקר בשבעה, לא הרגשתי קרוב מספיק בשביל ללכת להלוויה, זהו הרי זמן כל כך כואב ומציף ברגשות, שיש גבול לשייכות שבן אדם יכול להרגיש.
זה מעניין, העניין הזה. איך בקייצים האחרונים, יש כל הזמן את העניין הזה של המוות. לא שאני אומר שזה קורה רק בקיץ, אחרי הכל, מותו של תום הקטן ז"ל היה בעיצומו של החורף וזעזע את כל קהילת ביה"ס - אבל יש הרגשה כזאת, ואם בא לכם לעלעל תראו שזה היה גם בקיץ שעבר - וזה מוזר לי... השיר שלא מפסיק לרוץ בראש זה "עצוב למות באמצע התמוז", וזה אכן נכון, אבל זה לא מפסיק לקרות. מדובר כאילו זה משהו נדיר, אבל תראו... ועכשיו עם המלחמה הארורה הזו, בכלל.
ממש לא בזין שלי לראות את הסרט 'הבועה', ועוד עם המשפט היחצ"ני הזה, ראבאק - "הקיץ הזה הבועה התל-אביבית מתפוצצת!" - ובכל זאת, אחרי שהייתי בעיר המיוזעת הזו שבוע, פחות או יותר, אני מבין שזה נכון, העניין הזה של הבועה. זה קיים. אני גם בסוג של בועה, אף סוג דומה לזו מגוש דן, ובכל זאת... אני מגיע מבועה אחרת.
אני צריך להתארגן, מחר נוסעים. אחרי זה נלך לישון במקלט.
שיהיה לילה שקט לכולם.
נ.ב.
ישראל חזקה בתל אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
