פרי-פרי בעונתו יחיה.

בוקר. היי, אני בארץ. למה אני לא מופתע? נו, על הזין שלי. יצאתי לרוץ. היי, עכשיו אני כן מופתע. ממתי אני עושה את זה? אה, כן, מאז שאני נמצא באיטליה עשרה ימים וכל מה שאני עושה מבחינה גסטרונומית זה טוחן פסטה עם בולונז, פסטה עם חצילים, פסטה עם גבינה ואפונה, פסטה עם טונה, פסטה עם פסטה (אני לא צוחק) ומלא פיצות דוחות במיוחד. אז יש קצת שומנים לשרוף. אוקצור, רצתי כמעט חצי שעה, מה שהיה נחמד מהצפוי. אולי אני אעשה זאת שוב מחר.

אחר כך לפגוש את צחי, לעשות איתו ועם אמא יוגה (מה נסגר איתי היום..?), לפתוח קצת את הראיות והקיבה לקראת סעודת המלחים שתהיה היום.

כביסות, הכנות, ברבורים, שריפת זמן חסרת תכלית. How lovely. באמת שזה הרבה יותר כיף לעשות את זה בארץ, כי כשאתה באיטליה אתה לא יכול באמת להודות ששרפת זמן ועשית שטויות והשתכרת ועישנת, כי אחרי הכל, זה פאקינג איטליה. לא?

נסיעה, הגעה. נשיקות, חיבוקים, המשפחה המורחבת, המורחבת פלוס פלוס אפילו, הייתי אומר.

אוקיי, אני חושב שזה ללא ספק אחד מסדרי הפסח הכי פסיכיים שהיו לי אי פעם, והם תמיד היו לא כל כך שפויים. כשאתה יושב בין בת דודה מדרגה שניה ואחות מדרגה ראשונה, ושתיהן שיכורות משום מה, ואנחנו רק בכוס הראשונה, זה כבר מעלה איזשהן תהיות...

תקרית האפיקומן: אוקיי. מאחר ואנחנו מיליון בני דודים בערך (אשכנזים, אשכנזים), הריב על האפיקומן תמיד היה מושאר לקטנים ונצפה בשעשוע על ידי המבוגרים יותר; זה פשוט הופך לסוג של סרט מצויר, באמת, בכיף הייתי שם ברקע ברגע הזה מוזיקה של צ'רלי צ'אפלין או משהו כזה.

אחותי (שהיתה שיכורה, כזכור), החליטה לשים קץ השנה למסורת ולגנוב את האפיקומן לעצמה. היא לא ידעה מה מצפה לה. אמנם שתי דקות בלבד עברו בין החבאת האפיקומן לבין גניבתו על ידי אחותי המבושמת, אבל מיד אחרי התיישבותה של הנ"ל במקומה, האפיקומן מוחבא מתחת לחולצתה, הדבר גרר אקט מפחיד ביותר מצד בני הדודים הצוציקים: מספר לא קטן של זוגות עיניים קטנות ומצומצמות שלחו לעברה ולעברינו, שאר בני הדודים הגדולים והמצחקקים, מבטי נאצה ארסיים כאלה, שהיה ברור שהם בדיוק במרחק של חצי שניה מלפרוץ בבכי ולהטיח בנו שברי מצות מחודדים וחרוסת דמויית קיא.

בסוף היא נתנה לאחד מבני הדודים לקחת את זה ממנה באיומי פולקע.

בת דודתי, שישבה מצדי השני, התכתבה עם צביקה פיק באס-אם-אסים. למה? השד יודע. אח שלי תמיד אמר, ובצדק מסויים, שהיא תמיד הסתובבה לסלבריטיז בין הרגליים. צ'מעו, כבוד על זה שהיא היתה מפיקת הופעות של אריאל זילבר וברי סחרוף, אבל מה נסגר? היא שלחה לו חג שמח, הוא שלח לה אני רוצה לזיין אותך, היא צחקקה ונגעלה והראיתה לסובבים אותה... בעע. טוב, משפחה זה משפחה, ותכל'ס היא מותק. היא גם אמרה שהגיע הזמן שהיא תכיר אותי לחברות הפנויות שלה בנות ה-26. נו, שאני אתנגד?

בני הדודים הקטנים מקיפים מכל עבר, יושבים ומדברים איתי, אחד מהם - החצי הולנדי, מאיים עליי שוב בחוכמתו ובחנוניותו. אני נשבע לכם, הוא הגרסה שלי כשהייתי קטן, רק פי שלוש יותר חנון ופי עשר יותר חכם. הוא צופה בערוץ הכנסת, למען השם! בקיצור, הוא נדבק אליי, מכריח אותי לספר לו בדיחות גסות שונות ומשונות בסגנון ג'ו קרטון על אוגרים שקופצים למאווררים וכיוצא באלה... אל תשאלו.

אחרי כוס שלישית ורביעית וחמישית ושישית ועוד כל מיני כוסיות נחמדות, הגיע הקטע של השירים, אחרי שכולם כבר כבדים אחושרמוטה מהאוכל ומדדים ושרים חד גדיא, חד גדיא, דזובי אבא בתרי זוזי... הבנתם את הרעיון.

פרידה לשלום, איחולי חג שמח, נסיעות ארוכות במכוניות וזהירות בדרכים.

הגיע הזמן לישון, אני מרגיש את היציקה הראשונה של המצות מהחג הזה מתגבשת לי בבטן.