פרי-פרי בעונתו יחיה.

אחרי סוף שבוע נפלא של שמחות ונצחונות וגאוות נהדרות, ללא אגו, הגיע ראשון ואיתו המרירות של החיים האמיתיים. האומנם..?

סתם. בטח אני סתם מתלונן. ילדון שמנת שכמותי.

קר לי, מר לי.

מר לי. אני אשכרה מרגיש את המרירות על הלשון, בחלל הפה, מתפשטת לה, לא נותנת לי מנוח. וזה לא נעים, הו לא, כלל וכלל לא.

אני יודע שזה לא קשור אליי באמת, בעקיפין לחלוטין, אבל אמנון התאבד אתמול. אח שלו מצא אותו, ילד בכיתה ט'.

אני לא באמת הכרתי אותו, דיברתי איתו בערך פעם בחיים, וגם זה היה לפני שלוש-ארבע שנים. הוא היה מדריך בחוגי סיור ושירת בגדוד 50. יהי זכרו ברוך.

אלוהים אדירים.

אני שוחה בזבל.