פרי-פרי בעונתו יחיה.

לצורך העניין, רק בשביל הדינמיקה הסיפורית המינימלית, אני אלך אחורה מהאירועים האחרונים אל האירועים שהתרחשו מוקדם יותר באותו היום ואף לדברים שארעו אתמול, ביום שישי.

קריאה סבילה, Who ever may it be.

ועידת פסגה.

היום נפגשנו, השבט שלנו והשבט של השכנים הבלונדינים-גרמנים לארוחת ערב משותפת (האמא שלהם ממוצא גרמני, ולילדים יש אזרחות גרמנית, לפחות לאחד מהם, והיא זו שארגנה עד לא מזמן את המשלחת שבמסגרתה ביקרתי בגרמניה בקיץ שעבר, וכולם שם חות ממנה בלונדינים... אז אני מרשה לעצמי לקרוא להם בלונדינים-גרמנים, בסדר??..). אנחנו גרים בשכנות מאז ומעולם בערך, כששתי המשפחות באו לבנות כאן את ביתן, והילדים גדלו ביחד, לפחות החלק הגדול של האחים, כי להם יש "רק" שלושה ילדים בגילאי ה-20+ בעוד שאצלנו יש גם אותי ואת גיל - כך שהקשר די הדוק. הוא התרופף בזמן האחרון/שנים אחרונות מאחר ולכולם יש חיים משלהם, אז ביוזמת השכן האהוב, עשינו ועידת פסגה. כמובן, שזה כלל, לפחות מצידם, את בנות הזוג של הבנים במשפחה שלהם, ואצלנו את השותפה לדירה של חמו מרמת השרון.

שלא לדבר על זה שלחמו יש היום יום הולדת. עוד סיבה לחגוג.

היה טעים (חמין ומרק סלק וסלט פירות), היה נעים, הרבה הרצות של נוסטלגיה ושאר דברים הזויים. נים ובכור הגרמנים-בלונדינים, שניהם בעלי הקשר הכי הדוק שנשמר לאורך השנים, שותים כמה כוסיות של ג'וני ווקר בלאק לייבל. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לאהוב ויסקי. דוחה אותי, ממש.

בקיצור - יופי טופי.

אחר כך כשחמוטל מעוכבת על ידי שכנינו הנפלאים בביתם, כל שאר הרכב המשפחה פונה לבית כדי להכין שיר קצרצר שאני וגיל עבדנו עליו מעט לכבוד יום הולדתה של חמו. הנה המילים, ולמי שמכיר, הלחן הוא מתוך משפחת סימפסון, בפרק שבארט כותב עם מייקל ג'קסון שיר לאחותו הקטנה ליסה:

(1)

Chamu its your birthday

God bless you this day

You gave me the gift of an

Older sister and I'm 

Proud of you today

(Chorus)

Chamu it's your birthday

Happy birthday Chamu

Chamu it's your birthday

Happy birthday Chamu

(2)

I wish you love and good will

Creativity and beliefe

I wish that your

Music would blossom like roses

And a partner to live with

(Chorus)

Chamu it's your birthday...

(3)

חמו כבר ילדה גדולה

שיהיה רק בהצלחה

מאחלים לך שתחווי כל מה שתרצי

וזה מכל המשפחה

(Chorus)

Chamu it's your birthday...

נכון נחמד? תודו, תודו. סתם.

בכל אופן, אחרי ויכוחים מיותרים וקצת עצבים, אחרי שראינו שלא הקדשנו לה זמן מספיק בסוף השבוע, חמו יוצאת עם שותפתה חזרה למרכז קצת מאוכזבת ומוטרדת, בהרגשה כי לא בילינו מספיק זמן ביחד. מה לעשות...  יהיו פעמים אחרות, אל תדאגי.

שיחה מחו"ל.

אחרי הצהריים, בערך שעה לפני שיצאנו לארוחה החגיגית, התקשרה שירלי מארצות הברית, בת דודה של סבתא. בטיול בר המצווה שלי לפני ארבע שנים בערך ביקרנו אותה אבא ואני, והיא התגלתה כאישה חביבה וטובת לב עם חוש הומור יהודי ניו-יורקי בריא (כן, יש לה מבטא כמו של כל היהודיות האמריקאיות בכלל והניו יורקיות בפרט...). מזמן לא דיברתי איתה, והשיחה העלתה בי, שוב, פרצי געגועים עזים לקרובי משפחתי בארצות הברית שאת חלקם ראיתי רק פעם אחת בחיי, באותו טיול, קרובי משפחה רבים שבשלם אני רוכש חיבה מסוימת ואף גדולה למעצמה הקפיטליסטית השמנה ביותר בעולם המערבי.

אני כל כך רוצה לבקר שם שוב, אני לא יודע למה. כל יום העולם נותן לי עוד ועוד סיבות לשנוא את ארצות הברית, אבל הלב שלי נותן לסלידה הזו להיכנס רק עד גבול מסוים, באומרו - "עד כאן... אידיאולוגיות ועקרונות או לא אידיאולוגיות ועקרונות - יש לך שם משפחה..!"

אח, הקונפליקטים הפנימיים.

קנאה וגאווה. 2. בעצם הרבה יותר.

אתמול, ביום שישי, ערב שבת, היה נעים בבית. כמעט כולם היו. וגם נים, האח הבכור היה. עשיתי סשן של קנאה בו בפוסט הזה, למי מכם שרוצה לעקוב, אבל אתמול חטפתי עוד פרץ כזה שבאמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

השעה כבר היתה מאוחרת, אני התכוונתי לפרוש למיטתי כשספר מסקרן של אגוטה קריסטוף בידי (לא אגטה קריסטי, לתוהים מביניכם), כשמישהו שלח אותי לקרוא לנמרוד. אני אפילו לא זוכר למה, וזה גם לא משנה. פתחתי את הדלת בחדר בקומה השנייה, בא ידעתי כי הוא נמצא וקראתי לו. הוא היה בשירותים, ואני התכוונתי לסוב על עקביי ולחזור למטה, כשמשהו בפינת החדר, נשען על הקיר הסב את מבטי.

בהתחלה לא הבנתי. אחר כך נשימתי נקצרה מעט. שפתיי יצרו בפנים את המילה "וואו". התיישבתי על הרצפה ובהיתי בציור הלא-גמור.

"נים?" קראתי אל מעבר לדלת השירותים.

"מה..?" ענה האח, לא כל כך מעריך את סיטואציית השיחה.

"הציור כאן זה שלך?" שאלתי.

"אממ... כן..." ענה.

שתקתי.

המשכתי לבהות בציור.

הציור, על גיליון בריסטול בגודל של בערך פעמיים A3, היה מחולק לריבועים-ריבועים מדויקים בסגנון רישום קלאסי ומעליו התמונה, אף היא מחולקת לריבועים-ריבועים כאותו מספר שיש על הנייר הגדול. הציור היה בהחלט רחוק מלהיות גמור, אבל בעשרים ומשהו ריבועים שכן היה מצויר בהם משהו, התמונה היתה מועתקת באופן מפחיד ממש. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. זה היה כל כך טוב.

אחר כך הוא יצא מהשירותים ונעמד לצידי, מסתכל אף הוא על התמונה המחוברת לדיקט עץ בסיכות. הוא ענה על שאלה שעוד לא כל כך הספקתי לשאול.

"זה מלפני איזה עשר שנים.."

"באיזה עפרונות השתמשת?" שאלתי.

"בכולם, בערך..." ענה.

ידעתי שהוא למד רישום. ידעתי שהוא הפסיק. לעזאזל איתו. אני מעולם לא הגעתי לרמת רישום כזו. ואני... מה אני אגיד לכם, אני זה שנחשב לזה שמצייר. לזה שיהיה צייר. לזה שלא יוכל להפסיק לצייר גם אם יגידו לו מיליון פעם (להיפך, אם יגידו לי מיליון פעם אני דווקא אצייר..). אז מה זה צריך להיות זה? אוף. אני פשוט לא מבין.

הנה, זה רשמי. המודל לחיקוי שלי הוא אחי הגדול. אני שואף להיות כמוהו, ומקנא בו על יכולותיו והמוטיבציה הבלתי נפסקת והאדישות ההרסנית שלו, ואני כועס עליו שהוא אדיש לכל זה. וגם ליופי שלו. או שהוא פשוט מודע לזה כל כך שהוא כבר מזמן עבר הלאה. אוי, נו באמת.

(גם אני רוצה.)

שבוע טוב לכולם.