אתמול היה טוב, רוב היום. ארוך ומתמשך ובריא. כלל בחובו נסיעה לחיפה ופגישת פסגה נעימה על גלידה ונדנדות. תודה לך, שירה. לאחר מכן ראיונות לאיזו משלחת, שאלות על זהות אינדיבודאלית בכלל ויהודית בפרט... עבר לידי. עבר מהר. אחר כך נסיעה הביתה, הרבה יותר ממושכת ממה שציפיתי.
בית. אנשים מגיעים. צחי מגיע... וואי, יום הולדת! אחי, מזל טוב בשמנו.
ופתאום היא מגיעה. אחרי יותר מחצי שנה, כמו כלום. אחרי הרבה מאוד כיף שהיה בקיץ. אחרי מכתב שמעולם לא שלחתי, אחרי אי-מייל שכן שלחתי, אבל מעולם לא נענה. אחרי שהתגעגעתי אליה כמו מטורף ולא הישגתי אותה... זה יישמע טיפשי, אבל באמת שהתגעגעתי. וזה כמו כלום... בהתחלה הפתעה, אחר כך ריקנות, אז כעס ואז אומללות. והכל במסווה של חיבוקים ו"מה קורה, מה נשמע" חצי בעברית חצי באנגלית. לא הוגן. פשוט ככה.
ואם זאת, אני יודע שהיא צודקת. אני יודע שזה מזמן כבר עבר, ומזמן כבר הכל היה ונשכח. לא נשכח, אבל לא רלוונטי... ואני זה שתקוע, זה לא אשמתה. הכל כבר דהה, ואם אני לא הרפיתי ועדיין מעלה דברים מסויימים רק כדי להכאיב לעצמי, זו בעיה שלי.
כמו בזמן האחרון, בלי קשר אליה בכלל. עם הזאתי האחרת, שמעולם לא היה לי סיכוי איתה, שזה קשר אחר בכלל, שמאז ומעולם זה היה חד-צדדי. ואני לא מרפה. אני לא חושב שהיא אפילו יודעת על זה... ואם כן, היא שומרת מרחק כמו ילדה טובה. לא יעזור לך, אייל. אתה פשוט דפוק.
ומה אחר כך? להמשיך לזוז קדימה, לנסות לגרום לדברים אחרים לקרות, להשכיח את זה ממני? כן, אני מניח, בסופו של דבר - אם ארצה וגם אם לא.
הכל זז.
כל הזמן.
אם לא קדימה, אז אחורה.
ורק אני תקוע, מנסה להשאר במקום, ונגרר למטה. (?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
