פרי-פרי בעונתו יחיה.

אוקיי. קודם כל, אציין שהיה משהו בן-זונה. אפילו שהחזירו אותנו ביום האחרון מוקדם יותר בשביל שלג שלא היה בכלל. בהחלט נהנתי, חוץ מכמה רגעים יוצאי דופן (עליהם תקראו בהמשך, בהנחה שתמשיכו לקרוא בכלל...). כבר כמה שנים שאני עושה לסירוגין בטיולים שונים יומן מסע, והתוודעתי לכמה בולשיט יכול לצאת לי מהפה בארבעה-חמישה ימים. למרות ובגלל, החלטתי שלכאן אני אכניס קטעים נבחרים מתוך יומן המסע הספציפי הזה, אותו אפילו עוד לא סיימתי (ועכשיו, כשאני חושב על זה, אני בספק אם בכלל אסיים) ואשאיר את זה ככה. יש גבול לכמה אני מוכן להטריח את עצמי, ובפרט את מעט האנשים שקוראים כאן.

CHAPTER 1, יום שבת 11.2.2006. (או: פרולוג)

אוקיי. עצלות מסויימת. עד שיוצאים מהמיטה, ועד ש-, ועד ש-, ועד ש-... מתארגן לאט לאט, באמת שלוקח את הזמן. לא לחוץ לשום מקום.

פאקינג A, אני בן 17 ועוד אני בחסותה של אמא שלי. עוזרת, מוצאת דברים... נו, טוב. אני יכול להתנחם בידיעה שיש מקרים יותר גרועים ממני. אפילו להרויח כסף לבד אני בקושי יכול עדיין..!

אייל, שתוק, זה לא הזמן להיות ביקורתי. אתה כותב יומן מסע, יומן שיתעד את חוויות הטיול השנתי! אוי, נו באמת, זה שלי, אני יכול להכניס מה שאני רוצה - כל עוד זה נוגע אליי, אני יכול לא להתייחס לטיול בכלל ולכתוב במשך ארבעה ימים תמימים על פילים ורודים מרקדים שטובחים בדוריטוס עם רובי M-16!! טוב, די, מיצינו. אני הולך להרוג קצת זמן ליד המחשב.

הרגתי קצת זמן ויצאתי עם אבא וגיל לפגוש את לירון ואורי כדי לקנות את האוכל לטיול. אחרי שגילינו שבערך כל ביה"ס היה בסופר הספציפי הזה וקנה בערך את כל הלחם (והותיר אותנו עם לחם אולטרה-קל יקר במיוחד) ועוד כל מיני התברברויות וויכוחים ממש טיפשיים וחישובים שונים ומשונים - יצא בערך 67 ש"ח לכל אחד וגם כמה דברים שצריך לסחוב בתיק בנוסף לשני ארגזים מלאים עד אפס מקום...

בשלוש מילים, תכנון לא-מדהים, שחלקו הגדול באשמתי. למה? לא יודע, אבל עדיף שאני אקח את האשמה כבר עכשיו במקום שמישהו יטיל אותה עליי בעצבים אחר כך.

מקלחת. מתנקים, אתם יודעים. כל הארגון וכל הדברים האלה של הטיול השנתי מסתכמים בהתנקות הזאת - מנסים איכשהו לבשר לגוף שהפעם הבאה שהוא יראה סבון זה בעוד כמעט שבוע. אני משפשף את הסבון כמו איזה חולה צרעת, מנסה להצטחצח, המים על הכי חם שיש. איזה כיף.

עכשיו רק נשאר לנסות להירדם במעט שעות השינה שנשארו ולחכות לחלומות המטורפים והמטריפים על איחורין וכל מיני שטויות בסגנון הזה. פיכסה.

CHAPTER 2, יום ראשון, 12.2.2006. (או: על מעמיסים ולימונים)

מממבלינג-ממבו-ג'מבו-אגסים-סגווולים-שרודפים ארנבת מה-איפה אייל-קום-ג'ייל-תום-

"אייל, בוקר טוב. קום."

וואו. שעת אפס, איפוס (או יותר נכון שלוש לפנות בוקר פלוס-מינוס). חזרתי למלוא התודעה, מלוא ההכרה ומשום מקום הביאו זריקת אדרנלין. יאללה, חבר'ה, תביאו לי שלושים פילים עכשיו ואני מרים אותם עם הקצה של הזין. אני מארגן את הכל צ'יק-צ'ק, מתארגן על עצמי, מסדר את הכל, עומד בלוח זמנים, לא עוצר לשניה. כאילו לא רק עכשיו התעוררתי באחת השעות הפחות סבירות. נו, טוף, אחרי הכל, הגוף שלך סוג-של מכין את עצמו לעינויים מסוג זה, לא..?

כמו שצ'ופצ'יק אמר (בגלל שאחי הקטן הוא חצוף וגם כותב יומן מסע וקטן, החלטתי שמעכשיו ועד שיימאס יקראו לו צ'ופצ'יק - חה, אני אח גדול ומרושע!), אני כבר נראה כאילו אני עומד לצאת לטיול..

תקרית הלימון: פתאום נזכרתי שהדבר האחרון שלא לקחתי זה לימון (לא משנה שאחר כך, כשכבר אהיה בביה"ס, אני אזכר ששכחתי ביצים, לא משנה בכלל), אז יצאתי לעץ שבחצר. קור אימים וכל זה, ידה-ידה-ידה, אני נזכר בלימון שרציתי לקטוף - מאתמול שמתי עליו עין, איזה יפה הוא היה... אבל מה לעשות, עכשיו שלוש וחצי בבוקר, ורק אם הייתי אופוסום עכשיו הייתי מזהה איזה לימון זה היה (אופוסום?! WTF?!?). אני מחפש את הלימון הכי צהוב שאני רואה וקוטף אותו. יו, איזה ריח... ריח מרוכז, בצורה מטורפת. אני מסניף אותו שעה, זה נותן לי מרץ...

ובבית הספר: אנחנו מגיעים לביה"ס עם הכל, אני מתחיל לצרוח, לעשות דברים מפגרים, מעמיס את הארגזים... הלימון עשה את שלו. התרגשות של התחלת טיול. אני דוחף את הלימון לאפים של אנשים, נותן להם להסניף קצת מן הצהוב-הצהוב הזה.

אני הולך לאוטובוס, כולו נקי וחדש (כמה מוזר) ומתמקם. ומתמקם שוב. לא משנה מה אני אעשה, בסוף אני אתבאס מאיפה שאני יושב, לא יעזור... בואנ'ה, אני יושב פה לבד באוטובוס. איזה חנון אני (אייל - אתה כותב יומן מסע. צא מנקודת הנחה שאתה חנון).

טוב, עכשיו כולם עולים, וכל האוטובוס כבר ממוקם, בקרוב נצא ואני אפסיק לחפור ואתחיל לנחור...

CHAPTER 3, אותו יום. (או: נסיעה ארוכה ומשעממת שלא נגמרת עם שם נורא ארוך...) 

אני שוכב על הרצפה של האוטובוס, כולם מנסים להירדם, כולל אני. קודם אמוץ הקריא את "תפילת הדרך", איזה צחוקים היה. ביקשתי הדרן קדיש. מחכים לזריחה, עוד כמה כוכבים נוצצים, והכל מבעד לחלונות הקפואים של האוטובוס. כולם מנומנמים, מחכים לעצירה הבאה, בעוד שעתיים. איזה פואטי אני. ננסה שוב לישון.

לא הולך לי. אני לא מצליח להירדם ובנוסף, גם משעמם לי עכשיו.

הגענו לעצירה. ייאי. כל כך משעמם לי שתיכף אני אתחיל ללעוס את הרגל שלי שוב. כל כך משעמם, שאולי אני אאנוס את מאי. כל כך משעמם, שאולי אני אדליק מדורה בתוך האוטובוס.

אחרי עוד נסיעה ארוכה עצרנו לחצי שעה באיזו מסעדה מעפנה שתמיד עוצרים בה בדרך וקניתי ביצים. השאלה היא עכשיו איך אני אשמור עליהן שלמות... כבר התערבתי עם מיכל. אני אשמור עליהם כאילו היו ביצותי שלי.

המשכנו בדרכנו. המדבר יפה, השמים כחולים ו"זהירות, גמלים בדרך".

הנסיעה ארוכה ומתישה. זה פשוט לא נגמר. אחרי שאנחנו עוברים את יטבתה ואת פארק תמנע פונה למקרופון מי שיהיה המדריך שלנו - צפריר (כבר השם מבשר רעות) - ומדבר. מאוד קשה להקשיב לו, בהתחשב בזה שיש לו קול נורא משעמם; אני תוהה אם הוא בעצמו לא ניקר...

אחרי עוד נסיע הודיבורים ועוד שטויות כאלה אנחנו סוף סוף מגיעים ויורדים ומתארגנים ועושים את הגשר האידיוטי הזה של לספור ילדים...

..ויצאנו לדרך.

CHAPTER 4, אותו יום. (או: אבק ותובנות שונות)

כבר עולים. כבר מזיעים. עוצרים אחרי שניה. מצלם תמונות ראשונות של המסלול. הסבר של "צפרירוש" על האבנים והחול.

אנחנו הולכים, לכל מיני מקומות מדהימים ביופיים, אני מפזם לי כל מיני מנגינות, מדברים, שרים שירים, אוכלים, מטפסים, שותים וכדומה...

תוך כדי הליכה עולות בי מחשבות על ענייני יומן מסע: יש אגדה כזאת, נראה לי שקראתי אותה ב"אלכימאי", שמספרת על הנער שרצה להביט בארמון הסולטן וגם למלא אחרי המשימה שהסולטן נתן לו - להחזיק כף ובה כמה טיפות שמן. בכל פעם שניסה לעשות את אחד מהשניים, לא הצליח לעשות את הדבר השני. חוסר קואורדינציה שכזה (היי... ממש כמוני!). כאשר חזר אל הסולטן, אמר לו הסולטן כי "רק אם יצליח לעשות את שני הדברים, יצליח להגיע לאושר אמיתי". וזה מעניין אותי, הדיבור הזה על קואורדינציה, כי הוא מתקשר לי ליומן. איך ולמה?

כבר מספר פעמים בעבר שהפסקתי יומני מסע באמצע, כי פשוט לא נהנתי לכתוב אותם ולא להתרכז במה שמתרחש סביבי בטיול. מצד שני, מאותם טיולים בסופו של דבר לא זכרתי יותר מדי ולא היה לי יותר מדי תיעוד להזכר בו. אחרי הכל, יומן המסע שעשיתי בכיתה ט' הוא תיעוד חמוד מאוד לאווירה המטופשת שהיתה אז.

השנה אני הרבה יותר מסכם, אפשר להגיד יותר מצנזר. כותב תיעוד יותר משמעותי לגבי ענייני תחושות ומקומות, ולמרות שזה עדיין קיים, זה הרבה פחות, "אכלתי מרשמלו. היה לי טעים. ככה וככה מדבר איתי. מעניין לי."...

מתחיל להתאחר. בשביל עפר אדום וחולות והרים ונוף מדהים אנחנו יורדים ומגיעים לחניון הלילה.

ערב ראשון.

CHAPTER 5, אותו יום. (או: ערב ושעשוע למשפחה ויהושע)

אנחנו איכשהו מצליחים להתארגן, אביחי מנדב לנו גזייה יותר רצינית ממה שיש לנו בדרך כלל ואנחנו מתיישבים לטגן נקניקיות והמבורגרים (איזה גברים, אה?!) מסויה (..שצדנו בדרך). נועם, הבת של נילי המדריכה, מתיישבת לידנו. ילדונת פיצית, חמודה, היפראקטיבית משהו, טוחנת איתנו כמה נקניקיות. שיהיה לה בכיף.מדי פעם אני מביט לשמיים. אין כמעט רוח, מזג אוויר מדהים, רואים שהולך להיות לילה מדברי מעולה. היובש של אזור אילת עושה את שלו. התגעגעתי ללילות מדבריים כאלה, שהתוודעתי אליהם לראשונה בחוגי סיור.

בלילות האלה, בשמיים האלה המלאים באינספור כוכבים, בהם כל תחושה פיזית אינה מורגשת לפרק זמן מסויים וכל כולך מרוכז ביופי המדהים של קבוצות הכוכבים האינסופיות. הטבע עושה את שלו.

עומדים ליד המדורה, מספרים בדיחות מפגרות, זורקים כמו אהבלים קמח לאש ובורחים מכדור הבערה הענק שורף הגבות שבא שנייה אחרי זה.

היה מצחיק. עכשיו צריך ללכת לישון, אחרי המון זיוני שכל.

לילה טוב.

CHAPTER 6, יום שני, 13.2.2006. (או: כוסברה ועמבה בפיתה סגולה)

אור טוב של בוקר. ממש לא בראש שלי לצאת מהשק"ש. היה לי חלום אחד ארוך, נורא מעניין, מלא בפרטים ואיך שאני פותח את העיניים אני שוכח את כולו. בדרך כלל אני ממש מתבאס מהקטעים האלה, אבל משהו אומר לי שזה בסדר. שזה לא נורא. אני רגוע. האצבעות שלי קפואות, דבר שמשפיע על תפקוד כל מיני פעולות שלי, למשל כתיבה ביומן...

אוכלים ארוחת בוקר, מתארגנים ויוצאים. הולכים כמה מאות מטרים ועוצרים בצל, שרים שירי יומולדת ליוני (מזל"ט, יוני!) ו"צפרירוש" מכין דגם של המסלול של היום מכמה אבנים ומסביר קצת על גיאולוגיה. אחרי זה אנחנו מנסים להרים את יוני בצורה משונה והייתי אומר, אפילו די דבילית – חמישה חבר'ה, חמש אצבעות, כל אחד אצבע על יוני ומנסים להרים אותו. לא הלך. מפתיע.

עמרי מקריא מתוך ספר איזה קטע שמדבר על העניין של לטייל לבד, רק אתה וההרים. זה נכון בהרבה רמות, אם אתה מטייל מספיק, יש איזשהו גבול שאתה חוצה. גבול, שכשעוברים אותו אתה מחובר לשטח. לא יעזור. מהחלק הזה של החוויה והנשמה אין דרך חזרה. הנוף, הנוף...

הולכים והולכים, יורדים מההר, מפילים פומלה (כי אם יורדים מהר חייבים להפיל פומלה!) ומגיעים לאיזה קיר בנקיק קטן בין צוקים וכמה חבר'ה מנסים לטפס עליו. אחר כך המשכנו ועצרנו אחרי זמן קצר ליד עץ שיטה גדול. ברק הציג יחד עם יוני איזו הפעלה שקשורה לעצי השיטה והחיות שמנצלות אותם לטובתן. היה נחמד. יפה פה, סוואנה כזאת, כמו ב"מלך האריות".

ארוחת צהריים. גיא שותק כבר כמעט כל הטיול – זה איזה משחק שאנחנו עושים כבר הרבה זמן (האמת, אני כבר מזמן לא משחק אותו, אבל לפי זכרוני אני הבאתי אותו), שבו פשוט שותקים. בלי חוקים, בלי שום דבר, פשוט שותקים. זה לפעמים נעים ככה, לשתוק. במיוחד כשאתה מטייל. זה נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת בזמן שאתה מסתכל על הנוף, מתחבר ליופי.

עכשיו הגענו ל"קיר האגו"; קיר בשיפוע שלילי. שעה כולם מנסים, בסופו של דבר רק יוחאי ואחיעד הצליחו. אני נזכר בימים שנמרוד וצחי היו בטיפוס. נמרוד היה עושה את זה כמו כלום... אבל זה עדיין נחמד. אני לא מנסה אפילו.

CHAPTER 7, אותו יום. (או: סיומו של יום מייגע)

מתחילים להרגיש את העייפות. ההליכה כבר נמאסה על רוב האנשים, ועצירה מיותרת במיוחד בכוך גדול עם המעיין היחיד בהרי אילת ומלא ציפורים (טוב, אולי בעצם לא כזאת מיותרת... אבל ארוכה!) מתהה על טיבו של המדריך צפרירוש.

אחר כך הסתבר לי שזה בגלל שכמה חבר'ה טעו במסלול ועלו על הר בכיוון שונה לגמרי וכולנו חיכינו עד שיחזירו אותם... אידיוטים.

עליות, עליות ועוד עליות. לא מעניין בצורה משמעותית. בסופו של דבר, איכשהו, מגיעים לחניון לילה.

מארגנים אוהלים, מקום נחמד, על יד כביש.

ויתרנו על לחם מטוגן, מכינים חביתות. תענוג טעים, בריא, לא משביע. מזל שמכינים גם פסטה, עם רוטב מצוין של אמא של גיא. היה טעים, היה נעים.

ופתאום אני מרגיש את זה בא. משהו שהרגשתי אותו קודם רק באחורה של האגן, אבל עכשיו זה בא לי חזק.

CHAPTER 8, אותו יום. (או: החוויה הרוחנית השנתית)

אחרי היסוסים קלים, אני מבין שכל התאפקות נוספת לא תקל. אני מוותר על התענוג המפוקפק של השירותים הכימיים, שולף מהתיק נייר טואלט וגפרורים ויוצא לדרך. בין הרים וגבעות, סלעים ושיחים, אני מחפש מקום שישביע את רצוני/ישבני.

לפתע, מאחורי עיקול קטן, אני שומע קול:

"אייל... אייל..." - הקול חלש וגבוה, אך נחוש בדעתו. אני פונה בעיכול ונשמתי נעתקת למול מראה עיני – בין מאות ואלפי סלעים אחרים, יושבות שתי אבנים גדולות על כס מלכות של אבנים קטנות, וביניהם רווח קטן ואצילי.

לא צריך לומר לי עוד דבר. חלציי הם שמנהלים מעתה את הדיאלוג עם הסלעים. אני פושט את מכנסיי, יושב ונסחף עם הרגע.

בעודי זוקף את מבטי נגלה לעיני מחזה מרנין אף יותר: אורות העיר אילת נשקפות אלי מהאופק, ממלאות נפשי ברוח גיל. וגם את הרווח בין ישבני לאדמה והסלעים. רוח נעימה אחושרמוטה.

אני מסיים, מנגב, שורף את הנייר ביסודיות ומקים תל אבנים קטן על מקום מושבי, כמו מסמן ספק מודה לאבנים על השירות הנפלא. ממעמקים אני שומע את הקול קורא לי בפעם האחרונה,

"THANK YOU, PLEASE COME AGAIN..."

אני חוזר למחנה ומרגיש כמו מלך.

CHAPTER 9, אותו יום. (או: FUCK THE SYSTEM)

אני מגיע למחנה, מחליף עם כל מי שרק מוכן את חוויות החרבון מעירות העיניים שקורות פה. אני יושב קצת ליד מדורות, בסופו של דבר אני מתיישב במדורה של חפר מי"ב עם שיר ועוד כל מיני. צ'אי מתחמם על האש, ואני הולך לעזור לשיר לשטוף כלים. רוב הי"בניקים בשיחה עכשיו; מחר מעיפים הביתה איזה שבעה חבר'ה כי הם הביאו בירות. מצד אחד בצדק, הם קצת דפוקים שהם הביאו בירות, אבל מצד שני – בשנה שעברה שכבת י"ב הביאה נפצים, בירות וסמים, ואף אחד לא עשה להם שום דבר. אולי כי מי שהיתה המחנכת שלהם, שבמקרה היא גם זאת שמנהלת את העל-יסודי ופחות או יותר גם זו שדואגת לתלמידים שצריכים לעוף הביתה, החליטה שהיא הולכת לישון, במקרה, בדיוק לפני שהם עשו את כל הבלגן.

אחרי זה דוריאל ולקח באו וישבו ליד המדורה של ברק ועמית ואלה ושרו "זה הלילה האחרון שלי אתכם..." ורצו מלא צחוקים וכל מיני שטויות ורעיונות למערכונים שיעשו במסיבת סיום שלהם. בקיצור, ברוח טובה.

מצד שני, כל הי"בניקים עוד ישבו ואמרו שהם לא רוצים שיעיפו אותם כי זה יהרוס את הטיול. זה נכון באיזשהו מובן, אחרי הכל, שולחים את כל הליצנים האידיוטים הביתה. אבל יהיה בסדר.

ברק סוג של צודק – ביה"ס הזה, או לפחות חלק מההנהלה, עושה מה שבא לו ואיך שנוח לו. ומה לעשות, עם כל הדמוקרטיה וזה, לפעמים זה לא נכון.

CHAPTER 10, יום שלישי, 14.2.2006. (או: עכשיו מעונן)

צפצוף מעצבן של שעון מעורר. חמש. הממ. זה לא מה שהיה אמור להעירני. כוס אוחתוק, דפקו שמירה. טוב, שיהיה. גם ככה הסיבה היחידה שהתנדבתי לשמור זה כדי שאוכל לצלם את הזריחה. כוס אוחתוק 2. אין זריחה, כל השמיים מלאים עננים.

עכשיו אני כבר ער, ויש פחות משעה לישון. עדיף שאני כבר אשאר בחוץ ואעיר אנשים בשש. הממ. אפילו לא השאירו לי עצים למדורה. אני לוקח איזה בול עץ וקצת נייר טואלט ומנסה בכל זאת עם כמה גפרורים. לא עבד, מפתיע. מדי פעם הזקנים קמים כדי להשתין, זה די משעשע, אני חייב להגיד. אני יושב ליד איזה שריד בוער של נייר הטואלט, נקודת האור היחידה לבהות בה. אני מסתכל איך היא מתכלה, נראית כמו אפרוח קטן כתום בתוך אפר שחור-אפור-כחול, בתוך השקט של הלפנות בוקר. אני לא יודע למה, אבל זה מרגיש לי איזה זמן מיוחד. כמו הרבה רגעים קטנים בטיול הזה. זה מה שעושה לי את היום, את הטיול.

נילי קמה. אנחנו מתחילים להעיר אנשים.

"בוקר טוב!!" דפיקה על האוהלים. בוקר טוב. דפיקה ועוד דפיקה. בוקר טוב, בסדר, אנחנו ערים.

פז מדליק מדורה תוך שנייה. כוס אמא שלו.

CHAPTER 11, אותו יום. (או: החלק הפחות טוב של הטיול)

אוקיי. נותנים לי שקית זבל וכפפה חד פעמית. אני יוצא ואוסף את החרא של כל מי שלא חפר בור או לא כיסה את החרא שלו באבנים. וזה די הרבה. אחר כך אני הולך ועוזר לכל החבר'ה להעמיס את התיקים (זה התורנות שלנו היום) ואנשים כמו מפגרים זורקים את התיקים על המשאית וצוחקים – זה דברים של אנשים, אידיוטים. אני מגלה שלא מעיפים את כל הי"בניקים שהביאו בירה: חלק לקחו על עצמם את כל האחריות, אז לקח, אביחי ודוריאל נשארים לטייל. אני אוהב אותם והכל, אבל מה זה הזנות הזאת – שיקבלו את העונש שלהם כמו שצריך, מה הם דופקים את החברים שלהם.

ואז הגיע הקטע שביאס לי את התחת והרס לי את כל הבוקר ואולי גם את כל היום – פתאום, משום מקום, הופיע יעל בחניון. לא חושש, לא כלום, מסתובב ליד כולם ולועס נייר טואלט. אני, בלי לחשוב, שולף את המצלמה ומצלם מקרוב. איזה יופי. אני מושך את הסרט לעוד תמונה. התנגדות של המצלמה מסמנת לי שהסרט נגמר, אבל אני מושך עוד קצת כדי לבדוק. קראק. הסרט נקרע, עבר לצד השני. "לא נכון...", אני אומר לעצמי ומנסה למשוך את הסרט לצד השני בכל זאת. שיט. עכשיו אפשר לפתוח את זה רק בחושך. מה אני אעשה, אני רוצה להמשיך לצלם במהלך הטיול...  ..אני פותח את המצלמה.

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרגשתי רע כל כך. התחשק לי למות באותו רגע. שלפתי את הסרט השרוף בכאב, יודע שאין סיכוי שאיזשהי תמונה נשמרה. כשנהרס לך משהו שהשקעת בו כל כך הרבה, אי אפשר לתאר את ההרגשה. כאילו כל תמונה שצילמתי היתה כמו ילד שהיה יכול לגדול ולהפוך ליצירת מופת. ממש, התחשק לי לבכות, ולצרוח, ולהרוס, ולשבור כל דבר באותו רגע.

כל מה שיצא לי זה שתיקה. שקט צרחני שכזה.

CHAPTER 12, אותו יום. (או: הפרק האחרון, אבל לא החלק האחרון של הטיול)

אני הולך בשקט, הולך בקצב חזק, מנסה להתעלם ממה שקורה סביבי. אין לי זין לשום דבר עכשיו. עלייה, על הבוקר.

אנחנו מגיעים בסופו של דבר לנקודת תצפית, שם ברק מספר לנו על שני חבר'ה מסיירת מטכ"ל, חייל וחובש, שהתצפית הזו קרויה על שמם. שניהם מתו ממכת חום בזמן ניווט ב-1992. בחום של 47 מעלות צלזיוס. בלתי נתפס ממש.

אנחנו יוצאים לעלייה המאסיבית, לפחות אחת מהן, לכיוון הר שלמה האימתני, מטפסים בלי הפסקה. אנחנו הולכים כל כך מהר שאנחנו מגיעים לי"ב ועוקפים אותם – והם יצאו הרבה לפנינו.

אנחנו מתיישבים על הפסגה, פנינו לכיוון המערב ומימיננו אילת והחופים לכיוון סיני. מדהים פה. אני מחליף פילים בסופו של דבר, משלים עם קיומו של הפילים השחור-לבן השרוף שמעוך אצלי בתיק. אני מצלם תמונה אחת.

בואנ'ה, זה לא יאומן איך עבר לי כל החשק. כמעט לחלוטין. עדיף היה כבר שלא הייתי פותח את המצלמה ולפחות הפילים ההוא היה ניצל ולא נשרף כולו. אבל לא, הייתי חייב להיות אופטימי ולנסות...

כל מה שקורה אחר כך די דומה – יורדים, עולים, עוצרים, שותים... בקיצור – מטיילים. בעבר הייתי מתאר יותר בפרוטרוט, אבל באמת שהפעם לא ראיתי טעם.

CHAPTER 13, אותו יום. ערב.

כאן אייל מדווח מתוך אוהל, מספר רישוי 248953:

אנו מותקפים! אני חוזר! אנו מותקפים!! הרוח -

סתם. זה פחות או יותר הכל. הסוף מדבר על הלילה האחרון, בו היו רוחות מטורפות, שלמרות האוהל שזז בגללן ברמות מפחידות ממש, ישנתי ממש טוב. את המעט שהיה. אז אני חושב שדי מיציתי את הפוסט הזה, למחרת, ביום האחרון של הטיול לא הלכנו הרבה, עשינו פעילות קצרה על השקט המדברי שהיתה נחמדה ויצאנו אל הדרך הארוכה הביתה שבמהלכה התוודענו לאט לאט למזג האוויר הסוער שבצפון.

ערב טוב וסוף שבוע נפלא.