פרי-פרי בעונתו יחיה.

אתמול בערב. הממ... אחר צהריים של סוף שבוע. רגוע. קריר. בתוך הבית, חמים עכשיו, נעים. הולך לחדר של צחי, פונה לעברה. לא השתנה שום דבר. רק ההרגשה המוכרת של חטטנות. נו, אף אחד לא יידע על זה אם לא תספר לאף אחד (אז למה לעזאזל אתה כותב על זה בבלוג שלך, אידיוט..?). מכתבים, קונדומים, תמונות, דיסקים, סכין שבורה, מלא שטויות, זכרונות. חיים שלמים?

אני תמיד אוהב לחטט במגירות שכוחות אל - ותודה לאל, בבית הזה יש די והותר. על כל המגירות המלאות בתמונות ישנות וחדשות ומאות נגטיבים כבר עברתי לא פעם ולא פעמיים, כנ"ל לגבי אלבומי התמונות האינסופיים. סוג של תחביב שלי. אני נורא נהנה להסתכל על תמונות, בפרט של המשפחה ושלי עצמי. האלבום האהוב עליי הוא של החופשה מפינלנד, מהקיץ של לפני שלוש שנים...

יש בזה משהו מרגש, משהו מרטיט, סוג של פיראט קטן שמחפש אחרי אוצר, כמו מגלה עולמות שמחפש אי שיד אדם לא נגעה בו - כך אני מחפש שקית עם תמונות שיש בבית שמעולם לא ראיתי. אני לא יודע למה אני מוצא בזה כזה תענוג. נו, אבל כל אחד והפטיש שלו.

זה הגיע למצב כזה שמרוב שאני מכיר כבר את כל התמונות המשפחתיות, והייתי כל כך צמא לעוד תמונות, שהתחלתי לחפש במקומות שאני לא אמור להיות בהם, מקומות שאסור לי להיות בהם, אבל ממש ממש רציתי, והאחים הגדולים שלי כבר לא היו בבית כדי לנזוף בי או להתעצבן עליי ממש; את אלבומי התמונות של חמוטל כבר ראיתי, גם את אלה של צחי. ניזונתי מהנוסטלגיה של האחים שלי, ראיתי בהם אידיאל - אני עדיין רואה בהם סוג של אידיאל, באחים שהם היו פעם - הייתי אח קטן, מעריץ. קינאתי.

אותה פגשתי פעם ראשונה לפני כמה שנים - אני לא זוכר בדיוק. לפני שהיא עברה לחדר של צחי, על אף היותה מלאה רק בדברים של נמרוד, היא הייתה ליד הפסנתר. עברתי על כל מגירה בנפרד, כמו כורה זהב שנתקל בגוש גדול במיוחד של אותו חומר נפלא. המון מכתבים, המון פתקים, זכרונות, ברכות, תזכורות, משחקים, דברים טיפשיים שנראה לי שהוא לא זוכר שהוא שם אותם שם - והמון תמונות. איזה חיוך היה לי על הפנים. מחפש פנים מוכרות, מוצא לא מעט, מסתכל על תקופת הלימודים של נמרוד מגעתון, את כל הרקדנים - הנה צחי (לא אח שלי), שרוקד עכשיו בקיבוצית. הנה יניב, שרוקד עכשיו בבת-שבע הבוגרים עם אוהד נהרין. הרבה רקדניות יפות, את רובן פגשתי. הנה נמרוד. שיא המגניבות. אח, הקנאה. טוב שיש כזה דבר לשאוף אליו - לא ריקוד בכל אופן, אני חושב שויתרתי על הכיוון הזה של אומנות (לפחות ברמה של מקצוענות...), אבל רמה של כוח רצון.

נהנתי, ועודי נהנה מאותה קנאה. הממ. זה נשמע מוזר, אבל זה סוג של נכון, בהתחשב בזה שחזרתי אחר כך שוב ושוב להסתכל בתכולת השידה. זה היה לי כל כך מעניין, כל כך רציתי בכאלה חיים... לשקוע בערימה של ניירות ולדמיין את החיים שלא נראה שהיה שום סיכוי שיהיו לי במקום ללכת ולחיות את החיים שלי בעצמי... חחח, מתאים לי.

אפשר להגיד שגם סוג של סבלתי מאותה קנאה. במשך הרבה מאוד זמן הבנות שהיו רוקדות בגעתון היו באות אליי, "איזה יפה אח שלך! איזה מוכשר אח שלך! איזה מגניב אח שלך..!". וכאילו, מה אני הייתי אמור לעשות עם זה? להתגאות בו? מן הסתם, כן, אבל ככה זה בגיל ההתבגרות - זה ביאס אותי. הייתה פעם אחת, שמישהי שעד היום אני לא סובל עשתה לי סתם קטע מרגיז - הייתה איזו פתיחת תערוכה של אומנות, ואח שלי בא לבקר, להסתכל קצת. היא ראתה אותו, והוא דיבר עם אחותה, שהציגה פרויקט. היא פשוט בהתה בו כל הערב. למחרת, היא באה אליי ואמרה לי - "וואו, אייל, אח שלך כזה שווה... אוף, איזה באסה שאין לנו כאלה בנים בשכבה". תודה. תגידי, מה אני אמור לעשות עם זה? הרבה אחרי, לפני איזה חודשיים, כשחשבתי שזה כבר נגמר, יצא לי לדבר במקרה עם איזה מישהי. היא רוקדת בגעתון, והשיחה התגלגלה ואיכשהו הגענו לנמרוד. הסרט המוכר: "אתה אח של נמרוד?! יו, אני לא מאמינה, זה שגם רקדן מדהים, גם מנגן מעולה על פסנתר וגם חתיך..? יו, איזה שווה!!". אני לא יודע איך, זה לא כוונה רעה או משהו, אבל כל פעם שמשהו בסגנון הזה היה קורה, הייתי מרגיש כזה קטן. כזה כלום.

אני בטח אמשיך להסתכל בה, אתם יודעים, מדי פעם ככה, כדי לקלוט, להזכר. אולי גם נמרוד עושה את זה מדי פעם, חוזר לשידה כשהוא מבקר בבית, נזכר בחיים שהיו לו כשאף אחד לא מסתכל. משווה לחיים שיש לו עכשיו.

מחר אני יוצא לטיול השנתי. הרי אילת. יש לי הרגשה שיהיה טוב, אם מזג האוויר ימשיך להיות בהיר. אני רוצה שיהיה הכי כיף בעולם - אז זה מה שיהיה לי, הכי כיף בעולם. אני אצלם, ואני אכתוב קצת - כדי שיהיה מה לספר... אני אולי גם אצייר, אני אוכל, אני אצחק עם חברים שלי...

אני אחיה. אחיה את החיים שלי, אני חושב.

שבוע טוב.