פרי-פרי בעונתו יחיה.

לא שאני לא מתחרט עליהם. באמת.

אבל הם עוזרים, אתם יודעים, נותנים של פרופורציות, פרספקטיבה אל מול החטאים הגדולים באמת שלנו. נותנים סוג של מבט אל מול הקדוש ברוך היא. מזכירים לי שגם אני יכול להיות שמוק, שגם אני אידיוט, שגם אני קקי ירקרק עם רגליים ועיניים תכולות שמהלך ברחוב. יופי לי, יש לי מספיק ביקורת עצמית. 

אני הגעתי לאיזושהי החלטה, לפחות לעת-עתה - קצת לא רלוונטית, אבל היא רלוונטית לאור ההתרחשויות האחרונות; בכל תערוכה שאלך אליה, אני סותם את הפה. אני לא מדבר, לא אומר את דעתי, וגם אם יעשו אנשים אחרים את הטעות וישאלוני מה דעתי - אבוש ואיחלם ולא אוציא הגה. כאשר אצטרך לדבר, אני אכתוב. אני אוציא את מה שיש לי להגיד, טוב ורע, שחור ולבן, זבל וזהב, על הנייר. אם היה לי לפ-טופ הייתי כותב את זה ישר לבלוג, אבל מה לעשות, הרבה דברים דוהים עד שאני מגיע לשבת מול המסך הפלורסצנטי.

ככה, אתם יודעים, אני אמנע מהחטאים הקטנים, הלא באמת משמעותיים, אבל הכי מרגיזים של חוסר-טאקט משווע. פליטות פה, אתם יודעים. לא חסר לי.

לגבי מעשים חסרי-טאקט, זה כבר משהו אחר. כל דבר בעיתו. היום, יותר מהכל, הוכחתי לעצמי שוב את חוסר שליטתי בגופי, במשחק כדורגל מביך במיוחד. איפה אני הייתי כשאלוהים חילק את הקואורדינציה, הא? זיינתי את המלאכית גבריאל. חה, הייתי רוצה.

וואו, אני גולש - בקיצור; אתמול הייתי בהצגה ובאיזשהו שלב, ללא תכנון, שלפתי מצלמה וצילמתי את השחקנית. לא שיש סיכוי שבסרט של 400 ASA ייצא משהו מתאורה של פאקינג נר אחד, אבל זו לא הנקודה - דווקא התחבבתי על השחקנית המעולה ההזויה והאבסורדית שעמדה לפני - וכמעט והרגזתי אותה. אבל ראו עליהשזה היה קצת לא לעניין. אחרי הכל, לא ביקשתי רשות. נו, באמת, את הנעשה אין להשיב. ודי כבר אם הללמוד מטעויות הזה, למה אז דווקא אני אלך ואעשה שוב בדיוק אותו דבר, רק שהפעם היא תביא לי סטירה.

(ספויילר?) הקלטתי עכשיו את ממנטו, סרט נפלא, סרט שגיבורו עטור קעקועים. זה מעניין. הפרשנות הראשונית היא, שבשל מומו המוחי של חוסר זיכרון קצר-טווח, הוא זקוק לקעקועים כדי לזכור מיהו וכדי לשמור על שפיותו. אבל תנו לי להסב את עניין הקעקועים למען ענייננו הנ"ל, שיהיה לי פוסט מלא ובריא ככה, עם נקודות למחשבה: הקעקועים נעשים בסבל של הגוף. לאנשים רבים יש סיבולת כאב מאוד גבוהה, ודברים כקעקועים לא מזיזים להם הרבה. אבל בכל זאת, אתם יודעים, יש הרבה מאוד אנשים שחותכים את עצמם. אני לא מדבר על מזוכיסטים, שמפיקים הנאה מעצם הפגיעה העצמית - אני מדבר על אנשים שעושים זאת מתוך הענשה עצמית. גיבור סרטנו המקועקע לקח לעצמו מטרת חיים למצוא את רוצחי אשתו, שהוא מאמין שבגללו היא לא בחיים. הוא לא הצליח להצילה. הוא סוג של מעניש את עצמו. (סוף ספויילר?) 

וזה מעניין אותי, וזה מוצא חן בעיניי, ההענשה העצמית, מתוך נטייתי הטבעית לביקורת עצמית המונית וכניסה בלתי נשלטת לסרטים בתוך ראשי הקודח שמענים אותי יומם וליל עד אשר באתי על עונשי ומקומי. אני לא מכאיב לעצמי פיזית. אני מזדהה עם כאב פיזי, אבל עינויים נפשיים בעיניי הם עונש הרבה יותר ראוי, לפחות בעיני עצמי.

תמיד שמור מקום מסויים באחורי ראשי לדברי זוועה שונים ומשונים, וביניהם עינויים סינים. אני תמיד מוקסם ומתעניין לשמוע את הדברים האלה. את הבנאדם שנכפת לכיסא ללא יכולת לזוז וטופטפו על ראשו בקצב אחיד טיפות מים יחידות ומטרידות. לאורך זמן, הטירוף שולט; או אם תרצו, האיש שהוסגר בצינוק בחושך מוחלט עד כי עיניו הורגלו לראיית כלום של כלום של כלום - עד שאחרי כמה שבועות פתחו אליו אור חזק בבת-אחת ועיוורו אותו בצרחות. וכו' וכו'.

אז הנה לכם. עווית קטנה בזוית העין. חוסר טאקט מכאיב משהו. לקיחת דברים באופן אישי ובצורה רצינית עד כדי טמטום. וכמויות של טמטום והתנשאות כלפי עצמי וכלפי אחרים.

אני מגעיל את עצמי.

נו, טוב. אני לא הראשון ולא האחרון.

כל מה שנשאר זה לחייך ולהמשיך הלאה ולנסות לגבש את ערימת הקקי הירוק לערימת פרחים מיובשים ריחנית ומקסימה. ולהמשיך ולנסות, כן.

סטירה? כן, מגיעה לי סטירה. כל כך הרבה סטירות מגיעות לי עד היום, שזה לא יעזור אם אני אפנה את הלחי השנייה, כמיודענו .J.C, אני פשוט אלבש את לבוש הסאדו-מאזו הכי לא נוח שאפשר להשיג בסביבה ואתן למעוניין בסטירתי שוט.

סלאפ.

אאוץ'.