פרי-פרי בעונתו יחיה.

יום הולדת שמח.

אני עומד בתוך המים הקפואים, עירום, הזין שלי מאיים לצאת לי מהתחת מרוב קור, ואני פורש את הידיים למעלה אל הכוכבים, וצועק, צורח, ספק מקור, ספק משמחה עילאית-משהו, תודה.

הבוקר נפתח בטשטוש עם טוסטים וירקות ומיץ תפוזים על ידי אמא נאמנה, שגם אחרי עוגת שוקולד חמה ביום שישי, לא הספיק לה לפנק את הילד השמן והגדול שלה. כבר שבע עשרה. אחר כך, לאחר שדחפתי אותם באי-רצון מוחלט אבל מתוך כבוד לתוך גרוני היבש, אני מתארגן ויוצא לבית ספרי הקט. עוד מזל"טים שמתרסקים עליי וסביבי, בלונים וכדומה. סופר-אורי מביא לי שני טים-טמים ושוקו, דואג שאהיה היפראקטיבי ('שוגר-ראש') לפחות עד סוף היום. עמית מביא ברכה מעולה. חיוך על הפנים. שמח לי, טוב לי. בריא לי, אין שינוי ענק ועושים לי כיף.

אחר כך כבר נהיה מוזר יותר. אני משגע את עצמי מהדברים הקטנים המעצבנים, מהדברים האחרונים שצריכים לעצבן אותי, יותר נכון מהדבר האחרון שצריך לעצבן אותי, ואני מנסה להיאחז בדברים הטובים שיש מיום ההולדת הזה, אבל זה ממשיך לרדוף אותי באחורה של הראש ולא עוזב. ככה עד סוף היום: ככה במהלך שיעור היסטוריה מייגע, במהלך שיעור ספורט שבו הוכחתי לעצמי שאין שום קשר בין חדר כושר לכושר סיבולת-ריאה (אבל נפטרתי מההיפראקטיביות), במהלך שיעור ספרות שהזכיר לי כמה עייף הייתי בימים האחרונים ובשיעור מתמטיקה, שבו הדבר ממש ניקר לי ברקה ותוך כך, בקואורדינציה מושלמת, ישב בנחת ומיצמץ בעצלתיים, שום דאגה על נפשו.

בבית אני יושב ומחכה לצחי. עושה שטויות, ובעצתה של התימניה המתוקה, מנסה לתכנן את יום הולדתי כך שיהיה כמו שאני רוצה שהוא יהיה - הכי כיף ובריא בעולם. בריא לנפש, זאת אומרת. אני מדבר עם ארנל, מתחיל לתכנן, צחי מגיע. מותק.

מאחר ואין מה לעשות בזמן הקרוב, אחי הגדול מחליט לקחת עליו משימה גדולה שהוא מרגיש מחוייב כלפיה פי כמה וכמה מאחר וזה יום הולדתי - ללמד את אחיו הקטנים לרכב על אופניים. אנחנו יורדים למטה בחושך ובצינה העזה של לפנות ערב, ואני מנסה לפדל. עכשיו, אני אסביר לכם - אני, מפרנציפ קדמון שהוחדר לי לתוך הראש ושמר לי על רבים מעקרונותיי, חלקם בעקבות טראומות שונות ומשונות, מנע ממני לרצות אי פעם ללמוד לרכב על אופניים. אני ואופניים זה כמו לווייתן ונהר התמזה. בעיקר, מסיבה ספציפית אחת - אין לי שמץ של שיווי משקל ואין לי שמץ של קואורדינציה. על כן, אין לי מושג איך להחזיק את עצמי על המכשיר הארור. כוס-אמ-אמ-אמא שלו. אני מדווש, נופל, מדווש, דופק ברקס קדמי, כמעט עף, מדווש וממשיך לנסות, כשכל הזמן הזה צחי מאחוריי ושומר עליי. אני בושה ליומרנות שלי. המשכתי לנסות גם אחר כך, כאשר הזמנתי את דוריאל הסטלן-בטלן-אקס-שמרן חברי הטוב להצטרף לבילוי המשותף שמתוכנן להערב. הכל בתוך איזשהו לחץ תמידי ופחד מפני כישלון והפחד מפני זה שיהיה ממש לא כיף והדבר שממשיך לנקר לי באחורה של הראש... הזוי משהו. לא פלא שאני זוכר את אחר הצהריים הזה קצת מטושטש.

אפילו היה בו איזשהו שלב שדיברתי רבע שעה עם מישהי שהתקשרה לעשות סקר על המבורגרים ובורגר-קינג ונפלה על אחד שמתנגד לתאגידים הספציפיים האלה. אני חושב שהיא דווקא נדלקה עליי. הזוי ממש.

בקיצור, אני, גיל וצחי יוצאים לקחת את האוטו מאמא (תודה על הטרמפ, גונן..), אחרי שביקרנו אצל השכנים שנתנו לי מתנה ליומולדת עט זוהר בחושך (בהמשך תגלו כמה זה היה מועיל) וצחי וגיל הצליחו להשחיל גם את המתנה מכל האחים - דיסק כפול של הביטלס (בהזדמנות הראשונה אני אחליף אותו לפסקול של קיל ביל - No offense...), ונוסעים לאסוף את דוריאל. אנחנו כבר קצת לחוצים בזמן, אבל אנחנו בכל זאת עוצרים לקנות שש בירות ב-20 שקל ויוצאים לכיוון הים. מוזיקה בפול ווליום, יוצא לי לדבר קצת עם דוריאל אחרי הרבה מאוד זמן שלא דיברנו. אני מתחיל להרגיש שטוב לי. אני גם מרגיש שברגע שנגיע לים הקרח יישבר ויהיה הכי טוב שבעולם. חוץ מכמה פאשלות שוליות, אני חושב שצדקתי. הגענו לים, יצאנו, כל אחד כבר אחרי איזה בירה וחצי (אל תספרו לי, אני לא באמת זוכר כמה בירות היו שם..), וכבר אז כמעט נשרו לנו הפטמות. מושלם. טבילת כפור מהסגנון הישן...

מסיימים את הפחית, שואפים מהג'וינט (אני וצחי, לצורך העניין...), מתפשטים לחלוטין (הו! פטמה נפלה!), לוקחים נשימה עמוקה עד כמה שאפשר מהרוח הקפואה שדוקרת בריאות ו...

הולכים בזהירות-בזהירות לתוך המים, למה יש פול סלעים וזה די מסוכן. אני דפקתי וואחד גליץ'. אבל זה בסדר, גם ככה לא הרגשתי כלום, אז לא כאב. אנחנו שוחים, צורחים, מתפתלים מזרמי האדרנלין הכואבים בורידים ומנסים להתרגל למים. דוריאל יוצא ראשון. צחי וגיל שניים. אני נשאר בתוך המים, פורש את הידיים לשמיים מלאים בכוכבים ומודה לאלוהים על כל רגע שאני נמצא פה, בעולם הזבל הדוחה והמגעיל והמזוהם והמושחת והצבוע הזה. ומודה לכולם. ואומר תודה, פשוט ככה.

אני גם יוצא מהמים, מגשש אחרי העט הזוהר בשביל צחי, לבדוק אם נפתחה לו הבוהן מאחד הסלעים (מה אמרתי לכם?); תוך כדי אני גם דופק ראסייה ללסת של דוריאל כשאני מרים את הראש, אז אני מנצל את זה כדי לבדוק אם פתחתי לו את השפה. מתלבשים, או לפחות מנסים, חוזרים לאוטו ללא תחושה באף איבר כמעט ונוסעים לכיוון הקולנוע. אחרי השתנה מהירה אני רץ לקופות לפגוש את ארנל, אהובתי, שמקבלת את פניי עם ערימה של במבליקים שחורים משוודיה וז'קט הזוי ממש מעוטר בבלונים שכתוב עליו מאחורה, "Birthday Boy"... אני לובש אותו - זה התאים, כמובן, למצנפת האדומה הארוכה שלבשתי באותו רגע... ממש ילד-צומי. צחי היה ממש רעב, אז נתנו לו לקנות אוכל בעוד אנחנו חוזרים להימורים מהסוג הישן לכמה שניות...

אנחנו נכנסים לאולם, ויושבים לראות את אחד הסרטים המייגעים ביותר בתולדות הקולנוע (או במילותיו של דוריאל, 'הסיבה שלא נותנים לאייל יותר בחיים לבחור לאיזה סרט הולכים') - "קינג קונג", בבימויו של פיטר ג'קסון. לא חשבתי שהוא יעשה מה שהוא עשה בסרט השלישי של שר הטבעות, אבל הוא נורא התעקש. הוא סחט כל רגע רגשני עד כדי פארודיה של ממש; כמעט כמו הפוסט הארוך הזה; אתה יושב ובאמת לא יודע אם לצחוק או לבכות מרוב ייאוש. כמעט כמו ב"מחול החרבות".

בסופו של דבר הצלחנו לצאת משם. במאמץ רב... הסענו את ארנל הביתה, ובניגוני גיטרה סוחפים הסענו את דוריאל לביתו ונכנסנו לביתנו שלנו, מחכים למצוא כנפה מתוק על השולחן.

לילה.

היה באמת כיף.

תודה לכולם שהביאוני עד הלום. נו, אתם יודעים, הלום החלוד עם הזה עם הדם הקרוש שמונח

בפינה של החדר.

אין סיכוי שאני הולך מחר לבית הספר.