פרי-פרי בעונתו יחיה.

סיפור שהיה כך היה.

אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל כשאחי הבכור, נמרוד, היה בכיתה י"א או י"ב, קרתה לו תאונה. כששואלים אותו מה קרה לו, הוא נוהג לומר, או לפחות נהג (כי כבר לא כל כך שואלים אותו), "קפץ עליי חלון". אני לא יודע בדיוק מה קרה, אבל סיפרו לי את הסיפור הכללי - אחרי הכל, הייתי באותו זמן בכיתה ב' בערך... בכל מקרה, מה שקרה פחות או יותר זה שהוא היה בתורנות שטיפת כלים או משהו בסגנון בקפיטריה של בית ספרו, וכאשר הביט מהחלון, ראה את חבריו עוברים. הוא נופף להם לשלום. הם לא ראו. הוא נופף להם יותר חזק, וניסה למשוך את תשומת ליבם. ובעודו מנופף בידו בחוזקה, פגעה ידו המנופפת בחלון שהיה קרוב אליו. חלון גדול, חלון, שכך הסתבר אחר כך, לא עמד בתקן והיה שברירי. החלון התנפץ והתרסק לו על היד. גידים נקרעו, תאי עצבים הושמדו, דם השפריץ, חתך עמוק - ולבית החולים. בשלב יותר מאוחר, לחדר הניתוחים. במהלך כמה חודשים נמרוד היה עם הרבה מאוד תפרים באמתו ובכף ידו, שהיתה נטויה לכיוון פנים במשך אותו זמן כדי לאחות את הצלקות העמוקות. כמו גבס, בערך. אחר כך נמרוד עבר תהליך שיקום, שהסתיים בשתי אצבעות שלא ירגיש לצמיתות וצלקת בצורת זיג-זג גדול (בצורת ברק, אם תרצו לקחת זאת לכיוון ההארי פוטר...) לאורך אמתו.

והנה עוד עניין בסיפור. נמרוד היה נגן גיטרה. הוא היה מעולה, אחד הטובים ביותר. לאחר פציעתו, וגם לאחר השיקום שבו נמרוד היה מלא מוטיבציה לחזור למלוא הכושר, זה לא היה אותו דבר. הוא לא יכל לחזור לנגן. נמרוד נכנס לדיכאון עמוק למשך הרבה מאוד זמן.

לאחר כמה שנים עבר נמרוד לגור בתל אביב. הוא עבד שם בעבודות מזדמנות, ופגש כל מיני אנשים. במהלך אותה תקופה הוא פגש את חברתו למשך תקופה ארוכה, שי. שי היתה רקדנית. באיזשהו שלב, שאני לא יודע עליו יותר מדי, נמרוד התחיל לרקוד בעצמו. לאחר מכן חזר לצפון ולמד לרקוד בסדנה בקיבוץ הקרוב, תוך כדי שהוא ממשיך לנגן, כי הוא מעולם לא הפסיק לאהוב את המוסיקה, העולם שממנו בא. הוא המשיך לנגן בעיקר בפסנתר, גם על גיטרה, אבל בעיקר בפסנתר, והפליא את הסביבה בנגינה מופלאה. נגינה נהדרת. ג'אז, ישראלי, טום וייטס, מכל הבא ליד. נעים.

בשנה-שנה-וחצי האחרונות נמרוד עבר לגור בתל אביב עם חברתו אנאי. הם גרו בכל מיני דירות, ולאחרונה עברו לגור בדירה מקסימה בשכונת כרם התימנים. תל אביב, כידוע, לא משאירה הרבה זמן לשום דבר כמעט מלבד עבודה, ונמרוד, שעובד כרקדן פול-טיים-ג'וב אך עם שכר מינימום, ושאין לא פסנתר בבית, ועם הביקורים בערך פעם בחודש בבית - הפסיק פחות או יותר לנגן בפסנתר.

מה שכן אזקוף לזכותו, הוא שכאשר הוא רואה פסנתר, הוא מתיישב לנגן. וכך בעצם אנחנו מגיעים לאסוציאציה שלשמה סיפרתי את כל סיפור הרקע הארוך הזה - לפני שבועיים-שלושה נמרוד הגיע לבקר בצפון, בבית, עם המשפחה. הוא התיישב ליד הפסנתר, ממנו היה עתיד לקום רק בעוד כשעה לערך. מכיוון שחוסר אימון של שבועות וחודשים השפיע על ידיו הנוקשות ממילא, הוא התפרע, לא זרק חשבון לאף אחד ועשה מה שבא לו. הוא ניגן מנגינות שהידיים שלו עדיין זוכרות, אילתר קצת עם גיל שהתיישב לידו וניגן נגינות מיומנות היטב בג'אז ובמוסיקה יותר אקדמית, ועשה המון-המון שטויות ושר בקולי קולות. לא פעם העלה חיוך ואף צחוק על שפתינו. באיזשהו שלב התחלנו לשמוע רעש מטורף מכיוון הפסנתר, שכבר לא היה כל כך מוזיקה. רק קצב הואלס. למען האמת, זה נשמע כאילו נמרוד דופק את הראש שלו בפסנתר ומזיל ריר כמו איזה אימבציל. זה לא היה רחוק מזה. התקרבנו למקור רעש הסירנות וראינו את נמרוד יושב ואת גיל שיושב לידו מעווה את פניו לצלילי האגרופים של נמרוד שהלמו לקצב הואלס על קלידי הפסנתר. 

"ואלס אגרופים!" קרא נמרוד בהתלהבות.

הו. כמה זמן לא כתבתי פה. ההקלדה ממש נשפכת ממני, כמו גם טעויות ההקלדה. נראה שהייתי צריך את ההפסקה הזו. למען האמת, אני חושב שגם לא הייתי מתפלא אם לא הייתי חוזר לכאן כלל. שבוע אחרי שעזבתי, כביכול, את הבלוג הזה, כתבתי פוסט ארוך וחשוב וממלא סיפוק. וכמו רבים אחרים לפניו, הוא פשוט נמחק. לא חשב אפילו להיכנס לתוך הבלוג. אני, כמו אידיוט, לא למדתי מהפעמים הקודמות ולא הכנתי גיבוי (מה שמזכיר לי כעת, ללמוד מהטעויות הללו ולעשות גיבוי לפוסט הזה לפני שאשלח אותו...). זה הכניס אותי לכעס גדול ולמיאוס חזק מאוד מכל הקשור לעולם הכתיבה האלקטרוני הקטן והחמדמד שבניתי לעצמי, והחלטתי שאני עוזב את המקום והולך לחפש את עצמי במקום אחר. עבד. חזרתי.

לפני חודש-חודש-וחצי לערך ישבתי בעיניים וגרון חנוקים מדמעות בשעת לילה מאוחרת ודיברתי עם אמי על התסכול העמוק שנובע מציוריי, העולם הפנימי שלי, האומנות הפלסטית שלי. הרגשתי תקוע, כמו כולם באיזשהו שלב. הרגשתי שאני יכול להמשיך ליצור במקום בו אני נמצא, אבל לא אצור שום דבר חדש מבחינתי. אצייר רק דברים טובים, דברים שאני יודע לצייר, דברים שאני מכיר - אצייר מתוך מקום שנוח לי. אחרי שיחה ממושכת, אמא הבינה ללבי. כעבור כמה ימים נסעתי עם אבא להיפגש עם ציירת שחיה קרוב אלינו ודיברתי איתה. הראיתי לה את הציורים שלי, היא התרשמה מאוד ואמרה שאני מקצועי מאוד ומגובש מאוד בטכניקה שלי, ואמרה שהיא לא יכולה לעזור לי בסגנון הזה, כי אין לה משהו להציע לי. אני כבר מגובש. הסברתי לה שאני רוצה ללמוד דברים אחרים. שאני רוצה לשנות כיוון, לפתוח את הראש.

היא הסכימה. היא אמרה שהיא תיתן לי לחשוב על זה טיפה ואם אחליט ללכת על זה, היא תיתן לי שיעורים פרטיים. אני הולך לקנות את הציוד שהיא דרשה ממני בקרוב ולחזור ללמוד אצלה. החלטתי.

באמת שנהיה לי נוח מדי. הרגשתי שאני נעשה עוד יותר לא מיוחד ממה שהייתי בעבר. שאני נשחק. שאני נעשה בנאלי, ממחזר, משעמם. אוף. ועכשיו אני יוצא לחפש אחרי ואלס האגרופים שלי. בציור, בצילום (התחלתי ללמוד צילום, איזה כיף לי), בתיאטרון, בריקוד, בכתיבה, באומנות בכלל. אני מתבגר לאט לאט, אני מתפתח, אני מחפש... לא, אני אחפש, אני אבדוק, אני אנשוך, אני אתפרע על הפסנתר הקטן והמעוך שיש לי בתוך הנשמה, אני אנסה למצוא מעיינות חדשים ליצירתיות שלי. אני מקווה שאני אצליח.

אפשר להגיד שהתבגרתי, לפחות באיזשהו מובן, אחרי הכל, אני אהיה עם חצי רגל בקבר עוד כמה ימים... שבע עשרה, איכס... סתם... לא, ברצינות - לפחות לגבי המקום הזה - אני אשנה את העיצוב, אנסה לראות מה נסגר עם איך אני רוצה ליצור את הבית האלקטרוני המלוכלך והג'יפתי והירקרק הזה מחדש.

בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה-בום-בדה-בדה.

שפלוינג!

התגעגעתי, נראה לי.

נתראה ביום הולדתי.

נראה לי זה הולך להיות לילה לבן.