ואז, אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי את הבנאדם, אנחנו נפגשים, מתחבקים, מדברים, מגמגמים. מחפשים על מה לדבר. מנסים להתפלסף ללא הצלחה. ואז הוא זורק לי את המוות, כמו כדור ברזל במשקל של שלושה קילו, וזה פוגע לי בחזה ומחליש לי את הברכיים, מבפנים, הופך אותם למרשמלו.
לא משנה כמה אני מנסה להשליך מעליי את אותו מידע מעיק, את אותו הכדור, הוא משנה צורה, כמו ענן ערפילי ושחור וחוזר לרחף לי סביב הראש, סביב קנה הנשימה.
אנחנו הולכים, ומתקרבים לגדר, על קו התפר, ממש ליד טול-כרם, ואני מביט לתוך הגדר בתאורה הכתומה של הלילה ונפעם. התשוקה להשליך את עצמי על אותה גדר חדה מתגברת מרגע לרגע, לראות את הדם הניגר מפצעיי ולהבהל, ולהתפעם.
ואני מתהלך לי, ממשיך לזיין לעצמי את השכל, מתגעגע לתקופות שהיו, לקיץ שהיה, ומרגיש איך השקע שכדור הברזל עשה בחזי הולך ומעמיק ושואב לי כוחות. לעזאזל, אפילו לא הכרתי את הבנאדם.
ואחרי משהו כמו שעה, שעה ורבע, אנחנו מתהלכים, חושך, כלבים נובחים, ואני בפנים מיוסרים מפנה את עיניי לשמיים וצועק. צועק מכאבים, וההד, כמו מתפוגג ברוח של שאר הכאב.
בהמשך הלילה, בעודי נרדם על המזרון בביתו של הנכה, אני חולם-לא-חולם על איך זה יהיה אם היו נועצים בי קלשון. מהחדים ביותר, עם שלושת השפיצים, והדם היה נשפך, והבשר, כמו ג'לי חם ורוטט, ייפול ממני וכמו לא יהיה שייך לי עוד. ואני אתבוסס שם בכאבי ואבכה לגאולה. לגאולה מהכאב. למוות המיוחל, לכדור ברזל שינפץ את רקתי.
איך הייתי רוצה לצעוק שוב, הרגשתי כל כך שייך לאותו רגע, אני מייחל אליו - לאותו רגע שבו הרגשתי כל כך אמיתי... לצעוק לכל העולם, ורק לצעוק, ושישמעו. ויכאב, יכאב לכולנו.
ואז...
חירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
