פרי-פרי בעונתו יחיה.

לפני שלושה ימים, ה-16 באוקטובר, לכבוד היום הבינלאומי נגד התאגידים, ערכנו בבית הספר "שוק קח-קח" (לא, לא "שוק תן-קח", לא התבלבלתי – זה דומה אבל שונה...). היה נחמד, פחות טוב מהפעמיים הקודמות בשנה שעברה שעשינו את השוק, אבל עדיין בסדר.

הפעם יצאתי מהשוק כשבאמתחתי ספר ששמו "למה חור?", ספר ילדים משעשע שמטרתו להסביר לילדים על חורי עולמינו, מה טיבם ומשמעותם הפילוסופית והאינטגרלית. כמו כן, הוא גם מדבר על עוד דברים לא כל כך ממשיים כמו חורים, כגון צללים וחלומות וכו'. הוא גם מציע פעילויות לילדים שיעזרו להם ליצור מוחשיות לאשליות האופטיות הנ"ל.

הרשו לי לצטט מתוך הספר:

"חידת הצללים – האם הצללים ישנם או אינם?

לאן נעלמים הצללים של כל הדברים בלילה, בחושך?"

"..תופסת צללים: תפוס צל והחזק בו בידך בזהירות, כדי שלא ייבהל ויברח.

כשיירגע, קפל אותו והכנס אותו לכיס."

ככה פשוט. לקחת את החור/צל, ולהכניס אותו לכיס. כמו פיטר פן. סוג של אגדה משהו, אבל האם באמת חשבנו פעם או התעסקנו בדברים האלה, באשליות האופטיות, הפיזיקליות האלה לכאורה? האם באמת חשבנו עליהם ועל יכולתם להיות ממשיים?

אתמול, בדרכנו חזרה לצפון מרעננה, עצרנו טרמפ בצומת לאיזה תמהוני מבוגר. לי ולאבא הוא בהחלט נראה ג'אנקי. היפראקטיבי, לא סותם את הפה, רדוף משהו. לא שעצרנו במיוחד בשבילו, עצרנו בשביל אמא, שרצתה לקנות ציפורי עץ דביליות בשביל סבתא, קישוטי-גינה כאלה.

הוריי ואחי הקטן יושבים מקדימה, אני יושב מאחורה במרחק של כסא מהתמהוני, ואנחנו 'משוחחים' – הוא נותן את המונולוג של החיים שלו ואני מהנהן, שותק בעיקר ומסתכל לו בעיניים (גיליתי שחשוב מאוד להסתכל לאנשים בעיניים כשמדברים איתך. מפגין נוכחות...). הומלס הוא לא, לפחות לפי הסיפורים שלו, שסיפר לי במשך מי יודע כמה זמן על איך שהוא היה תקוע שעתיים מחוץ לבית, כי המפתח היה אצל שכן שלו, ואיך חיכה לו ואיך רק בסוף נזכר איפה החביא את המפתח הרזרבי ונכנס מבסוט בלה בלה בלה בלה...

ותוך כדי שהוא מדבר על הא ועל דא, אני לא חושב שקיים תאור מדוייק מזה, אני לא מפסיק לחשוב, 'בואנ'ה, הבן אדם הזה שיושב פה מולי הוא קריקטורה'. לא שאני פחות קריקטורה, באופן יחסי אם תרצו, או אחותי או אבא שלי, אני כבר ציירתי אותם, אני יודע...

זאת אומרת, אני נזכר עכשיו בכל מיני אנשי רחוב שאני רואה יותר ויותר בתקופה האחרונה, ואני נזכר בו, או בזקנה הזאת מהחנות צמר בכרמיאל, או בשמנה הצולעת הזאת מעכו, או בסכיזופרן הזקן והמוזר מהדוכן פלאפל באילת – וכולם סוג של קריקטורות בעיניי. יושבים מולי, או הולכים ברחוב, או סתם נמצאים שם – והם גרוטסקיים, מוגזמים.

זה כמו שאני יושב בשיעור תאטרון, ומשחק איזו דמות מוגזמת והחברים שלי משחקים דמויות פריקיות ומוזרות ואני צוחק איתם, אבל לא מפסיק להזכיר לעצמי בראש ש'תכל'ס, אין שום סיכוי שבעולם שאנשים כאלה באמת קיימים'. ואז אני רואה אותם מול העיניים שלי. כמובן, הכל יחסי – בשביל המוח הבורגני הקפיטליסטי שלי, ובשביל עוד מיליוני אנשים, דמויות רחוב כאלה לא ניתנות לעיכול.

האם הוא בחר להיות ככה? זאת אומרת, נסיבות החיים הביאו אותו להיות ככה והוא מרוצה מזה? או שהוא חיים נורמליים (רק בשביל ידע כללי, מסתבר שהוא מכיר אנשים מהאזור שלי, שבדיעבד ההורים שלי גם כן מכירים... עולם קטן, הא?), ואז יצא לעולם הגדול, התוודע בבת אחת לכמה שהוא עוין וחרא, וכמו נכנס לשוק, להלם-קרב ולא יצא מזה – השתגע. כי הוא נראה לי כל כך לא מחובר לעולם שסביבו, ולעצמו, או יותר מדי מחובר... אז הוא סוג של תוצר של החברה המחורבנת שלנו?

כי מה שאני ראיתי שמה, וכאן אני סוג של מגיע לפואנטה, זה צל של בן אדם שיושב מולי. אולי זו מטאפורה ספרותית, אולי זה משהו שנכנס לי לראש בדיעבד אחרי שנסענו משם, אבל היתה לי סוג של יראה ממנו כשהוא ישב לידי – צל ממשי שיושב במרחק של כסא ממני ומזיין את השכל. בכמויות.

איך שזה נראה לי – הדבר היחיד שהוא מצא כחיבור אליו בעולם הזה, במציאות הזו, זה את הז'אקט ג'ינס המרופט והכבד שלו, מלא בכסף קטן ובבקבוק מים ומי יודע מה עוד, והצל שלו. מחובר לצל שלו, שהולך איתו לכל מקום.

ואנחנו מגיעים לצומת ליד זכרון יעקב, זה מספיק קרוב לו, תודה, והוא מודה לאבא שלי, ויורד – והדבר האחרון שאני רואה ממנו, מהחלון של האוטו המרווח, לפני שהוא נעלם, זה את הצל הארוך נורא שלו אל מול השקיעה הזכרון יעקבית.