פרי-פרי בעונתו יחיה.

נראה אתכם קוראים את כל הפוסט הזה...

מכיוון שאין לי כוח יותר מדי לכתוב דברים ומחשבות משל עצמי, החלטתי באופן קבוע וחד פעמי לתת את המקום הזה כבמה למכתב שאחי הגדול והאהוב והפסיכי כתב לי ולמשפחתי מטוסקנה שבאיטליה.

יומן מסע קצר.

"פרולוג (..?):

"וזה בכלל לא משנה.

"אתה מסתכל איפה אתה. בדרך, בחיים, בטיול. אתה מסתכל סביב ורואה אם זה הר או יער או ים או מה. ואז אתה מחליט לאן פניך.

"אתה מדמיין ומוצא את המקום שבו (א* - לא יודע - BO (איטלקית)) אתה רוצה להיות. בחיים, בדרך, בכלל.

"אם אתה לא שם, אתה עלול למות מחר, ולא שלם. זה לא חשוב מה יש, זה חשוב מה אתה רוצה.

"ומחליט.

"ועושה.

"בהצלחה...

"אני, באופן אישי, לא הולך לשום מקום. בינתיים, כאן, המציאות עולה על כל דמיון. אנחנו ברומא.

"בטח יפה כאן."

"25/9/2005:

"נחתי בורונה. יום הפוך, אחרי נסיעת לילה עם עודד ומעין, פרידה מרגשת, מתישה. לורונה אני מגיע חצי בנאדם, אבל מוקדם, ויוצא לתחנת הרכבת, משם למודנה.

"הליכה ארוכה עם התרמיל הגדול, כבד משהו, ומגיע לתחנת האוטובוס, רק כדי לקנות כרטיס, לפספס אוטובוס אחרון ולהמשיך אל העיר. הכל יפה. יפה ממש, וזר, ומוזר, וחדש.

"בתחנת האוטובוס, רגע לפני שאני מתקשר הביתה ורגע אחרי שהאוטובוס האחרון נוסע למול עיני (המשתאות...), אני נשבר, יושב מאחורי מתקן האופניים וממרר בבכי. שוב. המון פעמים מאז שקניתי כרטיס. בכי גדול, משחרר.

"מותש, אני מוצא מוטל והולך לישון לאיזה 16 שעות.

"ממודנה, בצהריים, אוטובוס ל - OHENTE CROICI, תחנת אוטובוס באיזה צומת, צריך לעלות 5 קילומטר עד לריינבו. מטפס בכביש, מרים אצבע מהססת פעם ברבע שעה כשעובר אוטו. שלושה איטלקים מחוייכים מקרבים אותי בסוף מאוד, היא מורה בבית הספר, הוא אבא שלה, וכו', יוצאים לחטוב עצים ביער, לחורף. קיבלו במתנה קרקרים פרצופים מהארץ...

"לילה מקבלת את פני בריינבו. היא ניגשת אלי, אחרי שאני יושב עם התיק, מותש, על הדשא, מפריח בלונים. מסביב חיוכים, שרים, תופים. Massage Workshop in 15 minutes! לילה הולכת, בשבילי יותר מדי.

"חמישה, ארבעה, שישה ימים אני נח, מתנקה, שותק, שר, חוגג, נפתח ועוד מהכל. Rainbow time."

"אני זז לבסוף, כמו תמיד במקרה, לכפר קטן בשם קלדיה. בקלדיה פרות, פטריות, אנשים יפים. אינטימיות, כמו משפחה קטנה, מטפלים בחווה, נדהמים מהמקום. את השבת אנחנו עושים כבר עם אמוץ, אוהד, מרווה ועוד יפים וטובים. אושר ונחת גדולים. בין לבין אני מתעורר בשבת ומוצא תמונה של מעין, ושעה אחר כך אני שרוע אצל מרווה ואוהד, עם גליל נייר טואלט אחד מלא בנזלת, לב אחד נקי יותר, והמון אהבה.

"מנסים נואשות להפרד מקלדיה, ובסוף תופסים 'טרמפ' עם במיאנו, כיוון בולוניה, להמשיך לאנשהו."

"בבולוניה פסטיבל, שלא נגמר. במיאנו מתגלה כקסם, אמוץ ואני מתארחים אצלו כמעט שבוע, 5 ימים, ערב אחרי ערב בפסטיבל שמתקיים, שותים, רוקדים ושמחים. את לחמינו אנחנו נותנים, מקבלים בעבודה, בונים בית עץ עם גג נגד שלג, בשביל הכלבים.

"את המסעות בקראוון שיש לבמיאנו במתנה מההורים, ישנים לילה אחד אחרי הוללות ליד הנהר, במיטות בקראוון. פסטה, פסטה ועוד פסטה. גם קצת ספגטי."

"מבולוניה ברכבת לונציה. מופתעים לגלות שהרובע של היהודים נקרא גטו, וממשיכים כאמור, לעשות חיים. השילוב הוא הפעם בין נערים בני 18-19, חב"דניקים 'כבדים', לבין שתיה וחגיגות בפסטיבל בקצה חוף... (סורי, לא הבנתי מה היה שם המקום..), בתחנה האחרונה, בקצה ורונה. את השבת, כהלכתה לאללה, אנחנו מקיימים בבית חב"ד וישנים בישיבה. בורונה פוגשים את אלרועי ויגאל, שבאים מהולנד עם הואן, יוצאים מחר בבוקר ליוון. כמעט נוסעים איתם."

"מקבלים שם של שתי חוות יין ב - MONTELCINO. אמצע טוסקנה, קדימה לדרך. 'אמוץ, תיזהר, יש גם MONTELCINO במפה, שלא נתבלבל, אה?' נוסעים באוטובוס ל - MONTEPELCINO, כדי לקחת אוטובוס שעה מאוחר יותר ל - MONTELCINO."

"ערב. החוות, אלוהים יודע איפה, ומקום לישון, בכנסיה, בדרך לחוות, אבל זה 13 ק"מ מפה...

"לא נורא! אנחנו נסתדר, ומתחילים לצעוד. מרימים אצבע, אוטו עוצר בצד הדרך. היא יוצאת, מחייכת, שואלת. בסדר, חמש דקות, נאכל ספגטי אצלי, ואחר כך אני אקח אתכם. את השבוע אנחנו עושים אצל סילוויה, מלאך של אור.

"בינתיים מוצאים עבודה, שימרה באה מהולנד. שימרה ואני מכירים, אבל ממזמן ממש."

"אני עושה מאמץ לוותר על משפטים סתומים, אבל מי שמעניין אותו שישאל. מכל הדברים שאני לומד יש עוד המון מה לחדש, אבל... לבלבל את האויב, שימרה מלמדת אותי..."

"סילוויה, כמו סרסור של 20 שנה לפחות, מתווכת אותנו בין בעלי החוות. השכר שלנו עולה מ-7 ל-8 יורו לשעה (44 ש"ח = 5.5X8) ואנחנו מתחילים לצבור הון קטן והמון המון חוויות ענבים. הולכים לישון ורואים ענבים מול העיניים. ויין. כמה יין בטוסקנה. אבל אנחנו עדיין חלק מהמעגל הטבעי - חצי יממה מכינים יין, וחצי ממנה שותים אותו... היין הטוסקני מדהים, ובכפר הקטן יש 280 ייניות.

"אז נסענו לרומא.

"לקחנו חופש אחרי כמה ימים עמוסים של עבודה, והיום אחרי שסיימנו למיין ענבים עלינו על רכבת. נבקר חבר מהריינבו, אלכסנדרו, נבלה ברומא, ונחזור מחר. מתחילים שבועיים של עבודה, כולנו, סילוויה כבר סידרה עבודה גם למעין, רק שתבוא."

"לכולם - אמא, אבא, נמרוד+אנאי, חמוטל, גיל, אייל, דודה רינה, שהם, סבתות, כולם:

"רכבת, בדרך לרומא.

"משפחה אהובה. את החלק הזה אפשר לשים בהתחלה, או בסוף, או לקרוא בהתחלה ושוב. קורה לי המון. בחרתי כלמיני.

"אני לומד איטלקית, ולומד מיליון דברים חדשים בכל יום. זה לא באמת משנה מה קרה מתי, איך, כמה, למה. אני הולך ומשחרר, וצף, ושמח. התחושה הכללית היא של 'Just when we thaught it couldn't get any better, it does'... אבל כל הזמן. והכל לטובה.

"שני חבר'ה נהרגו בתאונה אתמול, אחד מהקיבוץ של אמוץ ושימרה, ועוד אחת שנכנסה לתרדמת. אנשים שהם גדלו איתם, כמו אחים. זה הציף הרבה דיבורים על משמעות החיים, ומה היינו עושים אם היה לנו עוד שבוע, שנה, יום.

"בשבילי, ממש ככה. לתת ללב להמציא משאלות, לבקש. ולקבל. אני אוהב אתכם, אחת אחד. נשיקות, כל מה שיש.

                                                                      "צחי."

אתם בטח שואלים את עצמכם למה הכנסתי את המכתב הזה שהוא כתב לבלוג, שאמור להיות מקום אישי שלי ושלי בלבד; בטח אם הוא יקרא את זה גם הוא ישאל את עצמו...

יש לי קשר מאוד ארוך טווח עם האח הספציפי הזה, הכמעט בכור, מלא שאלות ותהפוכות, ומלא בהמון אהבה ודאגה - ואני חושב שזה פחות או יותר השלב הנוכחי.

הוא מחפש את עצמו באיטליה, אני מחפש את עצמי פה.

ואני סומך עליו, ועם זאת מלא בפחדים עליו וכעסים עליו, ועל הפנטזיונריות שלו, והאסטרונאוטיות הזו שלו שקיימת אצל כל אחד ואחד מבני משפחתינו (היי, גנטיקה זו גנטיקה...).

המסע לא נגמר.

ואני לא חושב שהוא ייגמר.

אז אני משתף קצת, פורק קצת.

ומקווה לטוב.

אה, סליחה, צחי, שכחתי -

אין דבר כזה טוב ורע.

יש רוצה וצריך.

וגם צריך לא בטוח.

מה הרצון, זו השאלה.