פרי-פרי בעונתו יחיה.

כל אדם מוצא את עצמו בוחן באיזשהו שלב את האופן שבו הוא חי.

מצאתי כי בשנה האחרונה עשיתי זאת בתדירות הרבה יותר מדי תכופה. כל הזמן, בודק את עצמי.

הגעתי לסוג של מסקנה, אני חושב: שאני חי מרגע חשוב לרגע חשוב. הבין לבין מסתכם בעיקר בערפול ובעצלנות.

היום קרה רגע חשוב. אני לא יודע כל כך את הכיוון הכללי שהרגע החשוב הזה, רגע ההחלטה הזה, אבל אני יודע שהולך להשתנות פה. אצלי. ואני כל הזמן חושב... לאן?

היום סיימתי תקופה מסויימת. תקופה של כעשר שנים, אם אני לא טועה. תקופה שהתחילה כשהייתי בן שש, שבו אני חשבתי שקראטה זה מגניב, וכולם רצו להיות כמו צבי הנינג'ה, ואמא שלי חשבה שלא יזיק לילד השמנמן ובעל הבעיות המוטוריות שלה שעבר גם ככה כמה שנים של ריפוי בעיסוק, קצת פעילות גופנית.

כך יצא שהצטרפתי לחוג המקומי. השנים עברו, וזה הפך לסוג של הרגל. אני שם, מתפתח לתוך זה ומתוך זה, משתדל להפריד בין הפעילות הזו לשאר החיים שלי, לא מספר עליה כל כך לאף אחד, אחרי השנתיים הראשונות, פשוט כי זה הפך למשהו לא כל כך מגניב. אבל עובדה, המשכתי. כמעט כולם מסביבי עזבו, כמעט.

ועכשיו... שאני אחרי הרגע הזה... שוב אני שואל את עצמי - עשיתי נכון? אני שלם עם עצמי? אחרי הרגע הזה? אני מקווה מאוד שכן. אני מרגיש שאני פשוט צריך לתת לזה זמן לחלחל לתודעה. שהחלטתי שאני מפסיק... לא, לא מפסיק, אלא לא ממשיך, זהו המונח הנכון, לא ממשיך להתאמן כרגע. וואו.

(פאוזה)

סיימתי איזושהי תקופה. גם אם אחזור להתאמן באיזשהו שלב, זה לא יהיה אותו הדבר. זה יבוא ממקום אחר... מאייל אחר. מאייל שפיתח את עצמו בכיוונים אחרים ושונים. האם עשיתי החלטה נכונה? נראה לי שכן.

פיתחתי במשך עשר שנים סוג של בסיס, פיתחתי את עצמי, פיתחתי את הרוחניות שלי. עם מורה אחד. עם סנסאי אחד. ומי יודע... אולי לא אחזור לאותו הסנסאי? ואולי כן?

אני מאוד מבולבל כרגע. הכל מתערבב, הכל מטורף. מה אעשה? אמשיך ואחכה שהכל יסתדר מעצמו? או אנקוט בצעדים חריפים..?

אני לא רוצה להיות במצב הזה. אני יודע שאני חייב, כל אחד חייב, אבל אני לא רוצה. כנראה שזה חלק מהעניין. 

אני רוצה להיות בפנטסיה. אני רוצה להיות גיבור ואני רוצה את הקמיע אורין על צווארי, שינחה את דרכי ויגן עליי. יגן עליי מכל רע. אני רוצה לחיות כמו בסטיאן את הסיפור שאינו נגמר.

אני לא רוצה להיות אני כרגע. אבל זה מי שאני. וזה לא שאני בורח... זו העובדה שאין לאן לברוח. קשה, קשה. עוד מבחן של אומץ. אני לא אשקע. אני אהיה מבולבל ואטבע בחרא מנטלי עד הצוואר, אבל אני אעבור את זה וארגיש טוב עם עצמי.

ואהיה שלם עם עצמי.

ואהיה.

תמיד אהיה.

אבל כרגע, יש לי בחילה.

היו שלום, אחיי לנשק. או יותר נכון, אחיי לחיים. (פאוזה) ..הוירטואליים..?

נו, מילא.

לא יודע מתי נתראה, אבל אני צריך להיות עם עצמי כרגע. מי יודע מתי אחזור. אחזור, אני מניח. אני נהנה פה יותר מדי לשפוך את הקישקעס שלי החוצה על המקלדת.

חה.

לילה.

נ.ב.

(נ.ב. הכרחי, אני חושב... ראוי לציון, זה המונח)

היום, בדיוק שבוע אחרי אסון משפחת וקנין, נהרגה משפחה שלמה על הכביש. ארבע נפשות. והסיבה? לא ברורה. יהי זכרם ברוך.

שטרית, אני לא מקנא בך.

וואו, אין לי מוטיבציה לעשות רישיון.

כן ייטב.