פרי-פרי בעונתו יחיה.

לא הכנסתי את זה קודם, אבל מן הראוי שאכניס את זה בכל זאת, כי זה גם קרה במהלך השבוע שעבר. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

ביום חמישי שעבר יצא טרנזיט מאזור ירושלים לכיוון הצפון, בנסיעה מאורגנת, בחזרה מארוע כלשהו. במושב האחורי ישבו חיה וקנין, דודתה והבת שלה, שעולה לכתה ז', לי. באותו הזמן נערך מרדף בין ניידת לבין מכונית, איני זוכר על איזו עילא. אני חושב שמשהו שקשור בפלסטינאים ללא אשרת שהייה. זה לא באמת חשוב. המכונית עברה באדום ופגעה בטרנזיט. הטרנזיט עף אחורה וחלקו האחורי נכנס בעמוד. חיה ודודתה נהרגו. לי נפצעה קשה. הבוקר לי נפטרה ואיבריה נתרמו, ככל הידוע לי.

לי לומדת בביה"ס שלי. אחיה הגדול, תום, לומדת בכיתה של אח שלי.

מעולם לא הכרתי אותה מקרוב. אני חושב שגם מעולם לא דיברתי איתה. גם לא הייתי מעוניין בכך. היא הייתה גסת רוח ושחצנית, בעיניי. ובכל זאת...

זה לא נתפס, בכלליות, שבנאדם מסויים לא יהיה יותר. בבי"ס בבית שלו. בכל מקום. הוא פשוט לא יהיה. הוא במקום אחר.

האם אני חש עצב? במידה כזו או אחרת, ברור, זהו אסון כבד למשפחה ולאזור ולקהילת ביה"ס. אבל יותר מכך... אני חש מוזר. מוזר כי לא באתי להלוויה. מוזר כי לא באתי לנחם. מוזר כי אני לא אראה את לי שוב, למרות שמעולם לא היכרתי אותה ומעולם לא רציתי להכיר.

אני לא קשור אליהן. גם לא אהיה קשור, ככל שזה נראה כרגע. גם את סלעית לא באתי לבקר. גם את ריאן לא באתי לבקר.

את ניצן כן באתי לבקר בזמנו, כי היא בכל זאת מהכיתה שלי. אבל לא היה לי איתה קשר עמוק. איזה חיבוק היה שם. היא באה ונתתי לה את אחד החיבוקים הכי חזקים שנתתי בחיים. כבר ממזמן אני רואה חיבוקים כמשהו חיוני. כ"מסדרון" להעברת אנרגיה. ואנשים שעוברים אסון כה כבד, זקוקים לאנרגיה. אני פשוט נתתי לה חיבוק והעברתי לה את כל אנרגיות החיזוקים שיכולתי לתת לה בלי ליפול מהרגליים. והיא קיבלה, ועדיין הייתה צריכה עוד. ראו לה את זה בעיניים. והכל קורה בתדירות כל כך גבוהה. הבדלים של שנים, וחודשים, אבל הכל נראה לי כל כך קרוב.

ואני כל הזמן חושב לאן האנשים שנפטרו או נהרגו או התאבדו הולכים. את מי הם פוגשים. מה הם עושים האם הם עושים בכלל.

ומתי זה יקרה לי. ומי יבוא להלוויה שלי. ומה יגידו בהלוויה שלי.

כבר מזמן הייתי צריך ללכת לישון.

מחר אני קם מוקדם.

מחשבות על מוות.

לילה.