פרי-פרי בעונתו יחיה.

חשוב לי להדגיש שאני עוד במגדל העמק, אני אפרט על מה היה בשבוע הזה ביום ראשון, אבל בינתיים, בהתחשב בעובדה שיש לי כאן מחשב פעיל - אני אנצל אותו על מנת לכתוב חלום שהיה לי אתמול בלילה ולא בראש שלי לשכוח אותו.

אני נמצא בחוף הים, עכשיו לילה, איתי נמצאים הג'ינג'י והקומוניסטית. אנחנו יושבים ליד מסעדה, מכולת, לא ברור. ממש על החוף. אנחנו שומעים את רחש הגלים, את מוזיקת המסעדה ובעיניי אורו של שלט הקרלסברג שנותן את חסותו לאותה מסעדה. אני זוכר כי מדובר במקום עם לא-מעט אנשים, הם מתהלכים, שותים בירה, מדברים. פתאום אני קולט את נמרוד, אחי הבכור. אנחנו נפגשים, מתחבקים, הוא עם חברים, בדיוק אחרי הופעה (כמו כל חלום, אני בטוח שמדובר במציאות, ולא מעכל את העובדה שאני יודע שהוא נמצא כרגע בסיבוב הופעות בניו יורק...). הוא מעשן, שותה, אנחנו מדברים.

אחר כך אנחנו נפרדים ממנו, הולכים לאורך החוף שהופך בסופו של דבר למסילת רכבת עליה עוברות רכבות רועשות, הלוך ושוב, ללא הפסק. לפתע מגיע בחריקה ג'יפ כחול שפונה לכיווננו, ורכבת מתנגשת בחלקו האחורי, דבר שגורם לו להסתובב כמה סיבובים מפחידים לידנו. אנחנו נבהלים, ואני מזהה את היושבים למעשה, היושהבות בחלקו הקדמי של הג'יפ המסוגנן. חמש בנות, את כולן אני מכיר, חלק עוד מהיום וחלקן לא ראיתי כבר שנה ויותר. גילן נע בין 12 ל-17. לא שזה משנה כל כך. את כולן אני מכיר. הנהגת, קים, נוהגת לא בצד הימני ולא השמאלי - ההגה נמצא באמצע המושב הרחב. היא מבוהלת כהוגן. אחת מהן, זמרת האופרה, מזהה אותי ומנופפת לשלום. גם איתן אנחנו מנהלים שיחת חולין, נפרדים מהן וממשיכים ללכת. אנחנו נכנסים לסוג של קרוון, שם אנחנו מתכוונים לשהות עד הבוקר. אנחנו משוחחים, ישנים, צוחקים, אני מזהה באמתחתי את קלסר הציורים שלי.

כבר בוקר. אני נזכר בפגישה חשובה שיש לי. אני נפרד משניהם יוצא לביתי. ביתי, כמובן, בחלום, הוא הוילה שאני נמצא בה כרגע. הוילה של בוסתן. אני הולך לחדרי, שנשאר אותו הדבר ומוציא מהמגירת את כל ציוריי. אני מחטט, מוציא ציורים ישנים, חלקם חשובים לי מאוד (חלקם קיימים במציאות, חלקם לא, אך היו לי מאוד ברורים ויזואלית בחלום... מי יודע, אולי אני עוד אצייר אותם...) אני אוסף הכל והולך ב"רחוב הוילות" הדמיוני שנקרה בדרכי. אני לא טורח ללכת ברחוב, והולך דרך הבתים; קופץ מעל בריכות גדולות וקטנות, סלונים מפוארים, ונכנס לאחד הבתים. אורי פינק, כפי שאני מכיר אותו, מקבל את פניי. זו לא הפעם הראשונה שאנו נפגשים. הוא זוכר את הפגישה. אנחנו נכנסים, וילה פוארת, הרבה אנשים, ביניהם בני משפחתו של פינק, ביניהם בניו הגבוהים והמבוגרים יחסית (20+). אני מופתע. רי יש לו רק שתי בנות, לא? אורי פינק המוכר לי מציג אותי בפני אורי פיק האמיתי. אני שוב מופתע. מדובר באיש שונה לחלוטין. גבוה, בעל זקן ושפם, סמכותי. אמן מכובד וחשוב ועשיר. הוא מציג לי את אורי פינק שהכרתי כבני משהו, איש הציבור שלו, שדרכו הוא מתקשר עם התקשורת והציבור (בדיעבד, כל החלום הזה נראה לי די טיפשי, פינק הוא לא כזה אדם חשוב...). אז הייתי בשוק מוחלט. הוא מעיין בעבודותיי ובציורי, מביט בדמויות הקומיקס השונות שאני ציירתי, ממלמל לעצמו רעיונות לשיפור. הוא מתרשם. הוא נותן לי לצפות בו בזמן עבודתו. הוא מצייר ריבוע של זבנג על קנבס, צובע את רובו בשמן, הדבר מתייב מיד. אני מתרשם. הוא מציג את הציור בגדול על הקיר ממול, שאוכל לראות את עבודתו בבירור. אני מתרשם, כך אני לא מכיר את אורי פינק. אדם ואמן מדהים, שמעריך אותי ואת דרך עבודתי.

(הדבר כנראה מושפע מפגישתי במציאות עם פינק, משם יצאתי ממורמר... שם הוא הסתכל בעבודותיי באדישות, נתן הערות קטנות פה ושם, אך לא התייחס באמת... .He didn't really gave a fuck שם הגעתי למסקנה שהבנאדם אכן התמסחר לחלוטין ושהוא מסכן ולא אדם שראוי להערכה. החלטתי שאני לא רוצה שום קשר איתו. שהוא היה פעם אמן שהערצתי והערכתי ונתן לי את הידע הבסיסי שלי בקומיקס... אך לא עוד!)

אממ... די זהו.

בטח קרו עוד מלא דברים בחלום, אני פשוט כבר לא זוכר אותם. כתבתי את זה כדי לא לשכוח את הפרטי המעטים שאני עדיין זוכר. אה, לא משנה.

אני אפרט על השבו שלי במגדל העמק ביום ראשון.

להת'.