הרגע סיימתי לצפות בפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה הטלוויזיונית ה... אדירה.. ה... פנומנלית.... היא פשוט מדהימה. אין מה להגיד. פשוט טובה בצורה מטורפת. באמת ובתמים, הדבר הפיקציוני הכי טוב שראיתי אי פעם בטלוויזיה. איכות. סדרה אמריקאית, אם כל כך מעט אלמנטים אמריקאיים.
הסדרה עוסקת במשפחה; משפחה שהעסק המשפחתי שלה הוא ניהול בית לוויות. ולכל אחד יש את הסיפור ההזוי שלו. אף דמות לא מתיימרת לנסות ליצור סוג של הזדהות עם הצופים בבית, כך לפחות אני מרגיש. הם מעבר לכך. הם יוצרים סיטואציות כל כך כואבות וכל כך קיצוניות... שזה נוגע גם ככה. והאנשים שמה מגיבים למצבים הקיצוניים כמו שאנשים מגיבים למצבים קיצוניים. באדישות, בטירוף, בבכי היסטרי, בתשוקה, בתאווה...
אין מה להגיד.
אני שואל את עצמי מה אני אעשה מחר... אני מתכנן ללכת לביקור תנחומים. אבא של מישהי שאני מכיר נפטר. את האבא פגשתי רק פעם אחת. אני אפילו לא יודע אם הם עדיין יושבים שבעה. אני יודע שאני רוצה ללכת לבקר אותה. לא שאנחנו חברים טובים... להגיד שלום.
הוא נפטר בחו"ל, לפי מה שהבנתי. נסע לניתוח. השתלת כבד, אם אני לא טועה. וואי, אני יודע כל כך מעט. בכל אופן, הוא נפטר.
והנה אני, יוצא מצפייה בסדרה הכי טובה בטלוויזיה - ומגיע לחיים. המוות בחיים האמיתיים. לא היה לי ביקור תנחומים מאז שביקרתי את ידידה שלי שסבא וסבתא שלה התאבדו. וואו, אני זוכר את זה פתאום. איזה שוק זה היה. איזה טירוף, כל המוות הזה, בתוך החיים האלה.
...Yayks
נ.ב.
ראיתי הערב את מלחמת העולמות. אפקטים מדהימים, כמה סצינות גאוניות, כיאה לסטיבן שפילברג... והסוף חרא. פשוט חרא, אין מילה אחרת, גרוע, נוראי, זוועתי. מצטער אם אני הורס למישהו, אבל... בואנ'ה, הסוף פשוט היה זבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
