"אני חושב שאנחנו חייבים לצאת משם ומהר", אמר אבי לאחר שצפה בתוכנית ארץ המתנחלים מאת חיים יבין, ונאנח.
"אני חוששת שאנחנו על סף גלות שלישית", אמרה אמי לאחר שצפתה בתוכנית ארץ המתנחלים מאת חיים יבין, וניגבה דמעה.
"אני צמא, וממש מגרד לי ברגל", חשבתי אני לאחר שצפיתי בתוכנית ארץ המתנחלים מאת חיים יבין, ולעסתי קצוות שיער בנונשלנטיות.
זה לא שלא הקשבתי לתוכן התוכנית. וזה לא שלא עניין אותי מה היה בה.
אני פשוט כבר מזמן מאסתי בתחושת חוסר האונים שמתלווה לארועים הפוליטיים שקורים פה. אבא שלי היה חבר עירייה, וניסה באחת השנים לרוץ לראשות העיר. יכול להיות שזה השפיע על גישתי כלפי הפוליטיקה הישראלית - אבל גם יש דברים אחרים.
אני מוצא שיש הבדל גדול בין פעילות חברתית לפעילות פוליטית. ואני בעד פעילות חברתית. נטייתי הפוליטית, בגלל הסביבה בה אני חי, מושכת לכיוון השמאל, אבל אני ומחשבותיי ממשיכות למשוך לכיוון הצופה מן הצד. העמדה של האיש שלא רוצה שיכאב לו, ולא רוצה סיכונים - לפחות לא מבחינה כזו.
יש לי ידידה מאוד פעילה פוליטית. ועוד כמה פוליטיים לא פחות. ואני מקשיב ומעודד אותם כחברים. עזרתי לאבא שלי לקשור היום סביב המראה של המכונית סרט כחול-לבן התומך בהתנתקות. גיחכתי עם ידידים בפעילות בכינרת על שמאלנים מזדיינים ועל כתיבת המילים "מוות לערבים" בכל תשובה בבחינת הבגרות באזרחות.
האם אני צבוע?
אני לא חושב.
אני פשוט אחד שממש שונא פוליטיקה.
אני ממשיך לתהות מה יקרה כשאצטרך לגשת לקלפי ולהצביע. אולי אני אצייר ציור נחמד על הפתק הלבן. או שאני פשוט אצביע לעלה ירוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
