פרי-פרי בעונתו יחיה.

אוקיי... אני רוצה להסביר קצת את מה שהוספתי כאן למטה. זה מאמר קצר שכתבתי לעיתון בית ספרי האהוב לפני שנה. חשבתי לעצמי שמה שאני מכניס לפה לבלוג זה המחשבות שלי... ולמרות שהדבר נכתב לפני שנה, אני חושב שהוא עדיין מתקשר אליי מאוד.

חשוב לציין, שבית הספר שזהו עיתונו, הוא בית הספר הדמוקרטי העל-אזורי שבתפן, בצפון.

כן, יש עוד בתי ספר דמוקרטים חוץ מהזה שבחדרה...

השנה לא כתבתי כלום לעיתון. חשבתי שאולי אתרום את חלקי הפעם לא רק בציור - זוהי השנה האחרונה שלי בחטיבת הביניים של תפן. שנה הבאה אני בתיכון. בגרויות וכל זה.

וואו. 12 שנה שאני בבית הספר הזה, חלק ממנו, נמצא בו כל יום יותר עם כל שנה שעוברת. המון זכרונות. גיבשתי פה כל כך הרבה דברים, שאני חושב שאפילו לא כדאי שאני אתחיל לכתוב אותם כאן... ועם כל מה שקורה כאן, אני לא יכול לשתוק. כל כך הרבה דברים השתנו כאן. כמובן, אי אפשר למנוע את זה, אבל זה לא פשוט לקבל את זה. האנשים השתנו, השנים חלפו וכך גם הלימודים, במובן מסוים. אפשר לומר שאנחנו קצת פחות פתוחים מפעם, יותר ממוסגרים. אני, אישית, לא אוהב את הפרפר הזה שנחשב לסמלו של בית הספר (למרות מטרתו הטובה בעיקרון לתת לבית ספר זהות מסוימת שלא הייתה לו בשנים הראשונות).

מצד אחד זוהי פגיעה אישית, פגיעה באגו (עד כמה שזה דבילי), מכיוון שאני הייתי אמור לעצב את הפרפר ההוא, ובסוף לא בחרו בעיצוב שלי. לא נורא, מה שהיה היה.

אבל מצד שני, אני לא אוהב את הפרפר הזה דווקא בגלל מה שהוא אומר. כמו "רוח תפן", המושג האווילי הזה - המושגים האלה מסווגים עקרונות ואידיאולוגיות שדווקא בגלל שהן לא היו מסווגות היה להן כל כך הרבה כוח. "רוח תפן" (אני משתמש במושג הזה בעל כורחי) הוא מושג של אווירה, של דרך למידה וחיים - לא מושג של חוקים שעל פיהם עלינו להתקיים: "אסור להיות לא נחמדים", "אסור לכעוס" וכאלו דברים. אכן, גם לחופש יש מסגרת (ה'סיסמה' של בית הספר), אבל את המסגרת והאידיאולגיות שלה צריך להרגיש ולא לכתוב כל הזמן בפרוטוקול.

וזה כואב, כי אני גדלתי על האידיאולגיות האלה. אני לא מכיר שום דבר אחר.

ואכן, זוהי קהילה, ולקהילה הזאת חדרו כל כך הרבה אנשים שדורשים דרך למידה אחרת מבית הספר. ויש כאלה: הורים ותלמידים שלא מבינים את העקרונות של בית הספר, ולכן חושבים שהכול כאן קלי קלות. כן, בטח... הם מגיעים לכאן בזלזול, וכך גם ההורים. זה גורם לתוצאת לוואי של קשיחות לא רצויה שהמערכת של תפן נאלצת להפעיל. המורה אילנה סיני כתבה פעם בעיתון על איך היא שמחה שהיא נמצאת בבית ספר שבו מותר לתלמידים להביע את עצמם אפילו בדרך פרובוקטיבית ולכתוב בענק על הלוח ביום הראשון ללימודים "פאק דה סיסטם"... אבל בואו לא נגזים. את הגבולות צריך לדעת, ולאו דווקא כי מישהו הסביר לנו - כולנו זוכרים את "31.8 - עדיין חופש?!" (כתובת גרפיטי שרוססה מעל דלתות בית הספר בתחילת השנה שעברה, בעקבות התחלת הלימודים יום קודם. בנוסף, נקשרו סביב ידיות הדלתות שלשלאות משוחות בשמן...).

כולכם יודעים למה אני מתכוון. אני יודע שבכורח הנסיבות, לסווג את עצמנו היה דבר הכרחי, ולכן היו הסדנאות על אידיאולוגית בית הספר בזמנו. אבל בסדנאות הללו לא נכחו אלו שאמרו כי בית הספר צריך סיווג. ואני לא חשבתי. באתי להקשיב להם, והרבה מהם לא היו שם. לי ולעוד מספר אנשים, המחשבה הראשונה שצצה בראש היתה: איזו צביעות. איזו חוצפה. אנחנו באנו, לנו אכפת מבית הספר הזה. הם רק מדברים ומדברים וברגע האמת מפתחים עצלנות כזו. גם בי העצלנות הזו קיימת, אבל זו חולשה שחייבים ללמוד להתגבר עליה, במיוחד ברגעים קריטיים כמו אלה. וזה לא נעים. אנשים מסרבים לקחת את עצמם בידיים.

דווקא לפני כמה שבועות, נכנס לשכבה שלי איזה משב רוח חמים של עשייה. של פעילות. עוד כמה אנשים בשכבה שלי, גם הם ערים לבעיה שצצה, אספו את ילדי הכיתה והחליטו שצריך לפעול. לא היו אלה אנשים שהיו להם בדיוק את אותן דעות כמו שלי, אבל הגורם המשותף השל הרצון לעשות משהו משך אותנו קדימה.

ואז מצאנו את עצמנו מדברים ומבזבזים זמן חשוב מהפגישה על אחד הפצעים הפחות עמוקים של בית הספר - עניין המתמטיקה. וחבל. כי יש בעיות הרבה יותר חשובות. בשלב מסוים הבנו את זה והחלטנו שקודם נפתור את הבעיות של השכבה ואחר כך נתפנה לדברים הגדולים לפי מידותינו. צעד חכם. אני מקווה לטוב.

מקווה... תקווה. תקווה זה דבר חשוב? זה דבר שלא קל למצוא, בינתיים אנחנו לא מוצאים ומשוטטים כמו עוורים באפילה, צועקים "בוא אלי פרפר נחמד..!" בחוסר אונים. איזה יאוש.

פרלמנט הוא אחד המעלות ואחד הדברים החשובים של בית הספר. אני חושב שכדאי להפנות את העניין לפורום יותר רחב, הפונה לקהילה יותר רחבה של בית הספר ולא רק בכיתה או שתיים. אני יודע שזה לא קל, בגלל שעל פני השטח זה נראה כנושא שולי שאי אפשר לכפות אותו על אנשים. ואני אומר: למה לכפות? בואו ביחד נוציא מעצמנו את הטוב שבעניין ונעזור לבית הספר שלנו לחזור ולהיות אפילו חצי ממה שהוא היה פעם. זו עלולה להתגלות כמשימה שהיא לא קשה כמו שהיא נשמעת, והיא חשובה מאוד.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. אני מקווה שכולכם לא מזלזלים במה שאמרתי. אני מאחל לכולנו בהצלחה.