פצעים ונשיקות

יש בירה ועוגה, שירים שמחים ואושר באוויר

אני מסתכלת מסביב על כולם וחושבת לעצמי איזה יופי כאן.

אבל משהו בי לא שלם היום , אין לי שום סיבה לזה.

כשהוא נכנס אני נבהלת, נרתעת לאחור, מסובבת את ראשי

באינסטינקט כזה, בלי להתכוון.

כשהוא מתקרב זה קשה לי, אני לא יודעת איך להתנהג

יש פעמים בהן זה כל כך טבעי, ופעמים בהן זה מצריך ממני כל כך הרבה

לחייך אליו, לחייך לידו, להיראות שמחה, להיות משוחררת,

כל הזמן לחשוב על איך להיות ...

אני בוחנת את עצמי בלי סוף ויודעת שאני מרגישה את זה כי פעם הייתי אחרת

כי אני מסתכלת עליו ועברה כבר שנה, שנה

ולמרות הזמן עדיין קשה לי לראות, אני מנסה כמה שפחות

המקום מלא כל כך והוא הכי הכי בולט

וזה לא בגלל שאני אוהבת,

זה בגלל שאני נקשרת.

אני יודעת שהלכתי כי הרגשתי שהדבר היחיד שמחזיק אותנו הוא המגע

זה הכי נכון בעיניי ללכת בגלל זה,

זו הכי טעות להגיע למצב הזה.

ואיכשהו, אולי בגלל כל ההיגיון שיש בי,

לא נתפס לי איך שני אנשים שהגיעו לקירבה מסוימת, בין אם במגע ובין אם בדיבור,

כל כך רחוקים עכשיו

כנראה שפשוט לא בריא לי להיכנס למצבים האלה.

אז עכשיו כשהוא עובר אני אומרת שלום מנומס, מחייכת חיוך עקום

ומתכנסת בעצמי קרוב קרוב, פשוט כי קשה לי להתנהג כאילו כלום.

אני יוצאת משם בהרגשה מחוזקת של הסיבה להיותי כפי שאני-

אני בנויה למשהו שונה.

אז התחילה לה שנה חדשה, בתקופה הזו תמיד יש בתוכי תחושה של התחדשות,

כאילו אני שמה מאחוריי את מה שהיה ומפנה מקום לבאות...

בתקווה שהשנה הזו תהיה טובה מזו שקדמה לה,

שאמצא את מה שאני צריכה, שיגיע אליי הדבר הנכון והאמיתי

שאחייך בשביל עצמי, והרבה.

שנה טובה (: