פצעים ונשיקות

בעיניי זה ללכת עם מה שאתה מרגיש,

גם אם זה סותר דבר אחר,

גם אם זה סותר את מה שכולם אומרים,

גם אם זה נוגד את כל הסיכויים.

מה המשמעות של זה בשבילי?

האם זה אומר שאני צריכה פעם אחת לדחות את הגאווה, ולא לקבל את הסירוב בכזו קלות?

האם זה אומר שבפעם הראשונה בחיים אני צריכה ללכת נגד האופי שלי

ולהילחם על מה שחשוב לי, למרות הקושי האדיר שבזה?

כי אני יודעת להילחם אבל, מסתבר, שרק במלחמות הקטנות.

על הדברים שחשובים לי באמת אני מפחדת להילחם.

הפחד מ"לא" משתק, מעדיפה כבר לחיות עם הספק,

התמודדות שלטווח הקרוב היא הרבה יותר פשוטה

אבל בטווח הרחוק היא מעלה הרבה שאלות, תהיות ...

אני מתחילה להבין מי אני,

מה מחזק אותי,

מה מחליש... מה מחליש...

על מה אני צריכה לעבוד כדי לתקן את מה שמעכב אותי,

וזה בדיוק זה- אני לא פייטרית.

כשאומרים לי "לא" אני אומרת "בסדר", אני אפילו לא טורחת לשאול למה.

כי אני מפחדת להיחשף בחולשתי, חייבת לשדר שלי לא אכפת.

למה כל כך חשוב לי להיות תמיד החזקה?

וכמה, כמה דברים הפסדתי בשל החשיבות שייחסתי לחוזק...

זה הרבה יותר מגעגוע,

זה בוער בי כבר הרבה זמן, הרגשה חזקה ששם אני אמורה להיות.

עדיין לא נתתי את כל מה שיש בי.

אני נמצאת היכן שמחשבותיי נמצאות.

ולכן אינני כאן...