פצעים ונשיקות

שמחת החיים שלי נסחטת עד טיפותיה האחרונות

אני ממש מרגישה את זה

הריקוד שלי הוא מכל הלב

ואני שרה בקולי קולות

לכל זה חיכיתי

וכשנגמר והולכים הביתה

נפילה חזקה לשיגרה.

זה בוער בי כל כך חזק, הצורך הזה במטרה

משהו שהוא מעבר לשיר או לריקוד

שיגרום לי להתעורר בבוקר בקלות

ועכשיו זה קצת חסר

כשאני סוחטת את קרניה האחרונות של השמש

וכשמתחיל לטפטף והשמים מאפירים

כמה שאנסה להילחם בזה, משהו מתקרר גם אצלי בפנים.

אחרי שכל כך נהניתי

אני יכולה לבכות כל הדרך הביתה

כי נגמר לי, התקופה הזו קשה לי

כמה שחלמתי על שיגרה

פתאום, אולי, אני צריכה משהו אחר

שיהיה מחוץ לגבולות האלה של

יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש, שנה...

כי הזמן רץ ועוד שנה אני באמת לא יודעת איפה אהיה

ולא רוצה חרטות נוספות

המשקל שלהן פשוט כבד לי מדיי.

אני מרגישה כל כך קטנה לפעמים.

אני רוצה אומץ,

לא רק להגיד שלום מנומס ולהגניב מבט מהצד

לא לחשוב על מה יהיה אלא פשוט לעשות כי אני צעירה וזה הזמן

להתחיל דברים חדשים ולא לפחד מלמידה

כן, זה הדבר שהכי דרוש לי כרגע בחיים, אומץ.

תמיד קורה משהו בתקופה הזו,

אולי זו הסיבה שהיא משרה עליי אווירה מלנכולית כל כך

ואולי זו הסיבה שבא לי לברוח ממנה אל שמש שזורחת במקום אחר

אבל אין לי מושג מה יבוא קודם ומה הסדר הנכון

והראש כבר נשבר לי,

לפעמים אני מרגישה שעוד רגע גם הלב  ...