למה דווקא היום? כי בא לי...

האם אני אסיים את הפוסט או לא? נחיה ונראה.

בעצם אין לי כל כך על מה לכתוב... כי כלום כמעט לא קרה בחודש האחרון.

היה פורים משעמם למדי, שחוץ מלבקר פעם אחת ברמאללה הישראלית (לוד) ביומולדת של ידידה מהכיתה, לא עשיתי שום דבר מעניין. אה... גם למדתי רוב החופש, אבל זה כבר הפך אצלי עניין של שגרה, בייחוד כשאימא שלי חיה בסרטים שהבגרויות זה מחר. אבל יש תקופות שאני דווקא מסכים איתה... אחחח כל כך מעצבן לעשות מעצמך חרשן. ניחא.

עוד שבועיים שוב חופש, בעצם עוד כמעט 10 יום. בגלל המתכונת באנגלית, יוצא שאנחנו לא לומדים אחרי ה-31 במרץ... הרווחנו עוד יומיים חופש.

ביום ראשון לפני שבועיים היינו בירושלים... סיור ביד ושם. יותר מדי שואה יש לנו השנה, זה מתחיל לשגע כבר. לא מספיק שיש שיעורי היסטוריה 4 פעמים בשבוע... וכל הנושא הוא על זה, אז גם עושים לנו סיורים וסדנאות. יותר מדי פשוט.

הסיור עצמו היה מזעזע, בעצם לא הסיור, אלא התכנים של המוזיאון הזה. הם הרחיקו לכת יותר מדי. 3 ימים אחר כך עוד היו לי סיוטים מזה...

אבל צריך לתת פרס נובל לארכיטקט של המקום הזה, כי הוא מתוכנן כל כך טוב, שפשוט זה אחד המוזיאונים הכי יפים שקיימים. זה גם בזכות הטופוגרפיה, כי המוזיאון בנוי על צלע הר, וקצה אחד שלו כאילו תלוי על ההר עצמו, מה שנותן לנצל את זה למטרות תכנון.

אבל מה שהכי אהבתי בסיור הזה אלה הנופים. ירושלים כידוע העיר השנייה האהובה עלי בארץ (חולון בינתים תישאר ראשונה, מגיע לה), אבל אני כבר חושב רציני לעבור לירושלים בעתיד, ולא לעיר עצמה, אלא להרים ליד, להרוויח כסף, לקנות שם בית או קוטג' באחד הכפרים או המושבים ולחיות כמו גדול, והעיקר לברוח מהלחץ והצפיפות של העיר. אני בנאדם של מרחבים. אבל מה שהכי טוב שם זה האוויר, שאפילו בקיץ נשאר נעים ובר-נשימה. צדקה כנראה נעמי שמר ז"ל בשיר שלה ירושלים של זהב - "אוויר הרים צלול כיין"...

טוב... וכדי לסיים את הפוסט הזה בטעם טוב... קצת תמונות:

מי היה מתנגד לגור בכזאת שכונה?

ירוק... תאווה לעיינים:

ועוד תמונה מגניבה... לא יצאה משהו, זה חלק מהמוזיאון עצמו:

-

יאפ... זה הכל. מתברר שכן סיימתי את הפוסט.

אז לילה טוב.

נ.ב. נסיעה טובה לכל אלה שטסים לפולין עוד כמה שעות.