יש לי בלוג אחרי הכל, והוא נועד כדי לכתוב מה שבא לי ומתי שבא לי, אבל נראה שאני לא מנצל את האפשרות הזאת, כי שוב, כמו תמיד, היו לי מיליון הזדמנויות ורצונות לכתוב, ושום דבר לא יצא, היתכן מעצלנות? אע... לא יודע, וזה גם לא משנה כבר.

סיכום אז סיכום...

אז ככה, ביום רביעי שעבר היה לי סוף סוף צו ראשון. קמתי ב- 4 וחצי (התברר שאפשר היה יותר מאוחר), התארגנתי ויצאתי לתחנה, עליתי על ה- 143 הראשון לאותו בוקר, ובשעה 6:45 כבר הייתי בתל השומר. חיכיתי רבע שעה לקו 2 הפנימי שהביא אותי ללשכת הגיוס. הייתי בן 4 הראשונים שנכנסו כאשר פתחו את השערים, וישר שלחו אותי לאימות הנתונים. חוץ משאלות שגרתיות מה אני, מי אני ואיפה אני, הכריחו אותי עוד לקרוא משפטים ברמת פסיכומטרי, שדווקא היה לי מזל שאני איכשהו שולט בעברית ספרותית, אחרת הייתי יוצא טמבל. אחר כך הייתה בדיקת איות, וגם פה יצאתי בלי אף טעות.

במהרה שלחו אותי לקומה השנייה לבדיקה גופנית. התור הלך חפיף, ותוך 5 דקות נכנסתי. עברתי כל מה שהייתי צריך לעבור, גילו לי בעיה רפואית מוזרה - עיוורון צבעים, וזאת לאחר שלא הצלחתי להבחין במספרים בתוך עיגולים צבעוניים, ולפי דעת הרופא דווקא כן הייתי אמור להבחין בהם. קיצור יצאתי משם עם פרופיל 64 רפואי. דווקא ציפיתי למשהו כזה, בהתחשב בראייה החריגה שלי (מינוס 11-13). 

אחר כך שלחו אותי לפסיכוטכני, להתייבש שעתיים מול מסכי מחשב וללחוץ כמו רובוט על כפתורים. לא יודע איך הלך לי שם, כי זה במהרה נמאס לי, וניסיתי לסיים את זה כמה שיותר מהר. אחר כך החיילת התורנית שם שלחה אותי הביתה, כמובן שזה לא מה שעשיתי, אלא הלכתי לברר למה לעזאזל שולחים אותי הביתה כאשר אני עוד צריך לעבור ראיון אישי... התשובה הייתה שיש תור ארוך ואם אני רוצה לחכות לראיון זה יקח יותר משעתיים. חשבתי שאין לי מה להפסיד, ואפילו לחכות שעתיים זה עדיף מאשר להיסחב שוב פעם לחור הזה במרחק יותר מ- 15 ממני. דווקא המזל היה לצידי, וכנראה שכחו שם שאמרו לי לחכות שעתיים, ותוך 25 דקות נכנסתי לראיון. חפיף, ב- 12 וחצי הייתי כבר מחוץ לבסיס, אחרי 5 שעות שבהן לא ביזבזתי יותר מחצי שעה על המתנה בתור, שזה דווקא מזל גדול בהתחשב בכמות האנשים שהייתה שם.

תוך שעה הייתי בבית, והאבסורד בא רק אחר כך... בשעה 4 בצהריים נשכבתי על הספה שלי לנמנם, ואז קיוויתי לעשות שיעורים או משהו ליום למחרת... עשיתי לדעתכם? לא... לא רק לא עשיתי, אלא אני גם לא זוכר את עצמי יותר באותו יום. התעוררתי למחרת ב- 6 בבוקר, בהפתעה גמורה, וגיליתי שישנתי 14 שעות, והגיע הזמן ללכת לבצפר כבר. זה מה שעושה הגוף מתי שיש לו חוסר כרוני בשעות שינה. 

עכשיו נקפוץ יומיים קדימה... יום שישי - ה- 27 בינואר. בבוקר נסעתי לבצפר, בידיעה שמצפה לי בוחן בפיזיקה, וקיללתי את כל אלי השמיים (ואת מי שלא יהיה שם) על זה שהמורה החליט לתקוע בוחן דווקא ביומולדת שלי. אלי השמיים כנראה נענו או שפשוט לא רצו להתעסק איתי (חחח), כי לא היה בוחן באותו יום, אלא למזלי סתם שיעור רגיל, כך שהשיא של נכשל ביומולדת, למזלי נחסך ממני.

בשעה השלישית - תעודות. לאותו זמן כבר השלמתי עם זה שהתעודה הזוועתית שלי זה עוד מתנה מהאלים ליומולדת (או אולי פשוט מתנה מהבצפר? גם הוא צריך לתת מתנות מתישהו... לא סתם משלמים שכר לימוד). דווקא פה לא ציפתה לי הפתעה, וכל הציונים היו בדיוק כפי שציפיתי, עם סטיות של כמה נקודות פה ושם, לשני הכיוונים.

לאחר חלוקת התעודות ומשחק קווא-קווא-דה-לה-אומה כיתתי הזוי לחלוטין (ניסיון כושל לארגן משהו מצחיק) הזמנו פיצה לבצפר, רעיון מצויין, אם היה גם מאורגן נכון. אבל לא, על אירגון נכון אצלינו לא שמעו. אז במקום להזמין פיצה מעזריאלי, שהייתה מגיעה בזמן, כמה תלמידים מהכיתה הלכו ברגל לתחנה המרכזית, כדי להביא פיצה משם באופן ידני. הם חזרו אחרי שעה וחצי בערך, אחרי שכבר רוב הבצפר הלך הבייתה. (לידע כללי, ביום רגיל זמן ההליכה מהבצפר לתחנה המרכזית הוא 6 דקות בדיוק. מדדתי את זה עשרות פעמים). אבל חברינו לכיתה כנראה החליטו לעצבן אותנו, לכן זחלו במהירות חצי מטר לשעה. 

לבסוף הפיצה הגיעה, זללנו במהרה ועפנו הבייתה.

שעה 19:00, באותו הערב, אני יושב לי על המחשב, מתכונן לצרוב דיסק של כמה שירים לקראת המסיבה שלי בפארק בעוד 3 שעות, פתאום אני שומע צליל טפטוף על החלון. אני בבהלה רץ לחלון, וחששותי התאמתו..... גשם..... בניגוד לכל התחזיות שאמרו שיהיה סוף שבוע ללא גשם... 

חטפתי קריז, והתחלתי לרוץ בבית כמו משוגע ולחשוב מה אני עושה הלאה, כי עוד שניה וכל המסיבה שלי יורדת לטמיון. קיוויתי שהגשם יפסיק במהרה, אבל רק אחרי 45 דקות היה נראה שהשמים מתבהרים, וכבר נרגעתי, אבל לא, צרות באות בצרורות, אחרי 10 דקות שוב התכסו השמים בעננים ושוב התחיל לרדת גשם, והשעה כבר 8, עוד שעתיים צריך להיות בפארק, נכנסתי שוב ללחץ, והבנתי שאני אאלץ כנראה להשתמש באפשרות האחרונה שנשארה לי - להכניס את כולם הביתה. מזל שמתוך 30 איש שהזמנתי קרוב ל- 10 כבר הודיעו שהם לא באים, כי להכניס 20 איש הביתה יהיה הרבה יותר קל מאשר 30. לבסוף בשעה 9 פסק הגשם, וב- 9 וחצי כבר היינו 4 (אני, דימה ועוד 2 חברים שלי מהבצפר) והלכנו לפגוש את לאה ועדי, ואחרי שפגשנו אותם התברר שגם שני בסוף מגיעה. אחרי שהיינו כבר 8 איש, הלכנו לכיוון הפארק, ואז..... גשם כמובן. מה שגרם לי לבחון מחדש את האפשרות של הבית. הלכנו לפארק, שהיה שומם כצפוי, ישבנו שם כמה זמן עד שהגיעו 4 אנשים. הגשם התחזק, לבסוף החלטתי אחת ולתמיד להשתמש באפשרות החירום, וזזנו כולנו לבית שלי, מה שהתברר בסוף כמהלך נכון, כי אחרי איזה חצי שעה התחיל גשם רציני. בהתחלה הייתי בלחץ לא נורמלי, כשיותר מ- 10 אנשים עומדים אצלי באמצע הסלון וכל אחד קורא לי ושואל אותי שאלות ואני נקרע ביניהם לבין הטלפון כשאח שלי התקשר בדיוק מגרמניה, לאחל לי מזל טוב.

אחר כך הגיעו עוד אנשים, שקיבלו הודעה בדקה ה- 90 שהמקום הוחלף, ואחרי שהזמנתי פיצה וכולם מצאו את מקומם, נרגעתי קצת ובפעם הראשונה לאותו ערב גם התחלתי להנות. אבל עדיין נראיתי כמו איש עסקים, כשהפלאפון שלי צילצל כל כמה שניות מעוד איזה מישהו שרצה לדעת איפה אני גר. ב- 11 לאה, עדי ושני הלכו, היה ממש חבל, ואז נשארנו 18 איש (לפי הספירה שלי) כאשר אסיה הביאה גם את ג'ניה מהכיתה שלי, בלי שידעתי בכלל על זה, ניחא, העיקר שהם נהנו.

קיצר, כולם נהנו, במיוחד כאשר אלינה ויולי (ואחר כך גם עם מאיה) הפכו את הסלון שלי למופע ריקודי פופ - ניינטיז (הם הצליחו לחפור אצלי דיסקים ישנים שאפילו אני כבר לא הייתי מודע לקיומם), כל זה הונצח בסרטון וידיאו, כך שזה יישמר לתפארת מדינת ישראל. לקראת 3 לפנות בוקר התחילו אנשים לזרום הבייתה, וברבע ל- 4 כולנו הלכנו, כל אחד לדרכו, ואני לבת-ים ללוות את הידידה שלי. חזרתי כמעט ב- 5, עייף ושמח ברמות, בגלל שעם כל הנסיבות ומזג האוויר והבלאגן והכל, המסיבה יצאה הכי מוצלחת שאפשר, והלוואי ולכולם היו מסיבות טובות כאלה.

חחח אם זו הייתה החפירה הארוכה ביותר בתולדות הבלוג, אני לא אתפלא, ואם הגעתם עד כאן, אני מתאר לעצמי שקראתם הכל, וזה אומר שיש לכם הרים של סבלנות, אז יאי לכם!

וגם יאי לי... כי החפירה הנ"ל התישה אותי גם. אז לילה טוב ותודה על ההקשבה לזיבולי השכל שלי, אני מעריך את זה מאוד.

=))