יודעים מה גרם לי לכתוב עכשיו את הפוסט? מנהג מוזר שקוראים לו שרביט או משהו כזה... אז הקטע שמעבירים לך שרביט ואתה צריך לכתוב 3 דברים שאנשים לא יודעים עליך, ואז להעביר אותו לעוד 3 אנשים...

מעניין מה אנשים לא יודעים עלי, בואו נחשוב...

1. בכל שנות החטיבה והתיכון אף מורה לא הוציאה אותי אף פעם מהכיתה, ואף מורה לא רשמה לי הפרעה... חושבים שאני כזה טוב? קבלו משהו שבטח לא ידעתם: מאז ה- 1 בספטמבר רשמו לי כבר 5 איחורים, ומעוד 5 לפחות הצלחתי להתחמק...

2. בשנת 2002 הייתי במונטנגרו... יודעים איפה זה? יפה... כי לפני שהייתי שם לא ידעתי...

3. עד כיתה ט' הייתי חנון, ולא מבחינת חרישה, כי כמעט לא השקעתי בלימודים, אלא מבחינת הציונים... כל שנה עד כיתה ט' היה לי תמיד אחד הממוצעים הכי גבוהים בכיתה.

טוב.... כנראה לא הדהמתי פה אף אחד עם החשיפות במטורפות שלי...  אז נעבור הלאה..

אז אין לי למי להעביר את השרביט ממש, כי כל מי שרציתי להעביר אליו/אליה כבר קיבלו אותו לפני זה... אז נעביר למי שהצלחתי לגרד:

נאן ידידתי היקרה שבזמן האחרון נטשה את הבלוג המשותף שלה עם אמה, ואולי זה ידרבן אותה לכתוב.

ג'ני אחת שאני מכיר מפורום שאני כותב בו, והיא גוטית... וחסר לה להגיד שלא.

דימה. אין אליו קישור כי הוא סגר את הבלוג לפני הרבה זמן, ואולי זה יכריח אותו לפתוח אותו חזרה...

טוב... ומה קרה לנו היום? ליתר דיוק ביומיים האחרונים...

אז ישבתי כל השישבת וחרשתי על הלימודים... ולא כי אני אוהב את זה, אלא כי מצב הלימודים שלי בהחלט עמוק בתחת... אז סיימתי עבודה בהיסטוריה של 14 עמודים, שישבתי בגללה לא יודע כמה זמן, וגם התכוננתי למתמטיקה ועכשיו אני גאה בזה שאני יכול להוכיח כל נוסחא בטריגו שרק תרצו... אבל זה לא יעזור לי במבחן, כי המזל שלי יגרום למורה לתת לי בדיוק את אותו התרגיל המסכן והבודד שאני לא אצליח לפתור... תמיד זה ככה...

אגב... הכלב החמוד שלי פאנטיק היה שלשום בן 5 חודשים, אבל לא זה הקטע. הקטע שהיום הוא עשה 2 קטעים:

11 בבוקר: אני שומע בום של שבירה מהסלון... הלכתי לבדוק. ומה אני רואה? הכלב החמוד שלי עומד על השולחן, בדיוק באותו מקום שלפני כמה שניות עמד שם... ספל. אפשר לנחש איפה הספל היה עכשיו - על הרצפה. אחרי חצי דקה הספל החליף מקום, כי הוא עבר להתגורר בפח האשפה.

10 בערב: שעה לפני זה יצאתי לקחת את העבודה בהיסטוריה מחבר שלי שרצה שאני אמסור אותה מחר למורה במקומו כי הוא מבריז. יצאתי מהחדר שלי והשארתי את העבודה על הכיסא. אני חוזר לחדר אחרי 10 דקות... וכבר אפשר לנחש מה קרה לעבודה בהיסטוריה... העבודה בצבצה מתחת לכלב שלי, והבעייה הגדולה שהוא לא רק שכב עליה, אלא חלק נכבד מהעבודה היה בפה שלו והלסתות שלו עבדו במרץ, כאילו שאם הוא יספיק לאכול יותר חלקים מעבודה אז הוא יקבל יותר מחמאות. אם אתם מקווים שהעבודה ניצלה... אז זהו שהיא לא. הכלב החמוד שלי הצליח לגרוס ביס נחמד מרוב הדפים בה. חטפתי עליו קריז והוא ברח מתחת לספה, מה שהוא עושה תמיד כשכועסים עליו. כדי להציל את כבודי האבוד נאלצתי להדפיס את העבודה שקודם הייתה כתובה בכתב יד (כן כבודי! כי לכלב שלי לא אכפת מהכבוד שלו, וחבר שלי בטח לא אשם, הרי הכלב שלי, לא שלו...). הרי אני לא יכול לבוא מחר למורה ולהגיד... "לא הבאתי את העבודה של פלוני כי הכלב שלי אכל אותה"... אגב, זה אחלה תירוץ, פי כמה וכמה אם הוא גם נכון, כמו שקרה במקרה שלי...

אני חושב שכתבתי פה מספיק, ואם נתחשב בעובדה שזה הפוסט הכי ארוך מזה חודשיים אז אפשר להסתפק בזה.

נ.ב. הפכתי להיות דוד עכשיו... כי נולדה לי אחיינית (הבת של אח שלי), אז אני עוד יותר מאושר, כי תמיד חלמתי שיהיו לי אחיינים ישירים (כי מדרגה שנייה כבר מזמן יש לי - הילדים של בת דודה שלי).

לילה טוב ושבוע טוב, ואל תשכחו להעביר את השעון שעה אחורה כדי שחס וחלילה לא תבלו שעה מיותרת בבית הספר מחר...