טוב... נגמרו הלימודים.

סוף סוף החופש המיוחל מתחיל, וכדי שאני לא אצטער שהוא קיים, אז אני חייב לתכנן כל יום ממנו בפרוטרוט.

תכנון ראשון והכי חשוב: עבודה. אישור רפואי: יש, כרטיס עבודה: אין, אבל מחר עקרונית אני אמור לקבל אותו. מקום עבודה: יש, אבל עם המזל שלי, עוד הכל אפשרי.

אנשים אומרים לי שהעבודה הזאת מתישה וצריך "לקרוע את התחת", אפילו חבר שלי, שרצה לעבוד שם והלך לבקש ביחד איתי, לבסוף התייאש. עכשיו הכל תלוי בי. חשבתי על זה הרבה, והחלטתי שלא אכפת לי איפה לעבוד, העיקר להרוויח כסף, בשביל המטרה הנעלה: הרשיון שאני מתכנן להוציא בקיץ הבא.

עוד סיבה למה בא לי לעבוד: שיעמום..... וככה זה כל קיץ. בימים הראשונים של החופש אני עוד איכשהו מוצא מה לעשות, לרוב משלים מה שלא הספקתי לעשות במשך השנה. אבל אחרי שבוע, מקסימום שבועיים מתחילת החופש, אני מוצא את עצמי ללא תעסוקה ממשית. כדי למלא את הימים החמים והמשעממים, אני יושב על המחשב כל היום, טוב אם יש לי איזה משחק ממכר ששווה להשקיע בו, כי אם לא, אז מצבי עגום. יום יומיים ככה, ואימא שלי מתחילה להתעצבן, בטענה שאני לא רק הורס את העיינים המספיק הרוסות שלי (סורי... לא באשמתי, כי נולדתי ככה), אלא גם מפסיק לעשות ספורט וכל מה שנלווה לזה.

זהו, אלה הגורמים שבגללם החלטתי שמה שלא יהיה, הקיץ אני עובד ולא מתבטל.

תכנון שני לחופש הזה: מוזיקה. ולמה אני מתכוון כאשר אני אומר את מילת הקסם מוזיקה? אני מתכוון שאני סוף סוף החלטתי ללמוד לנגן ברציניות. למען האמת, החלטתי על זה עוד בחנוכה, מתי שקניתי לעצמי גיטרה, אבל כל פעם דחיתי ודחיתי, ולבסוף באתי בפסח לאימא שלי בקביעה: "אני צריך מורה". אימא שלי, בתור מורה לכינור במקור, נגנת בתזמורות ומישהי שלימדה גם נגינה על פסנתר וצ'לו בחיים שלה, הסכימה איתי. לא ישר, אני מוכרח לציין, כי עדיין יש את הקטע של "אתה לא רציני", ואני גם לא מתפלא למה: 5 פעמים לפחות במשך החיים שלי, התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר, ופעם אחת על כינור (שעליו וויתרתי מיד, כי בגיל 7 זה היה נראה לי מסובך). בכל הפעמים האלה של הנסיונות הכושלים, אני הייתי היוזם, כי אימא שלי בחיים לא הכריחה אותי ללמוד לנגן (בתור מורה היא כנראה ידעה שמה שנעשה בכוח, לא נעשה טוב).

בסוף אימא שלי התייאשה, ובגיל 12 או 13, שזאת הייתה הפעם האחרונה שנדלקתי על הרעיון ללמוד לנגן על הפסנתר שעמד בביתנו עד לפני שנה וחצי ושהיה מבוגר ממני ב- 10 שנים לפחות (לא שהוא עכשיו לא שלנו, פשוט השארנו אותו בדירה השנייה), אימא כבר לא הסכימה לנסות בפעם השישית, ולמען האמת גם אני וויתרתי אחרי כמה ימים. מה לעשות, אני נטע זר במשפחת מוזיקאים.

אז נחזור לעניין הגיטרה. אימא שלי לבסוף הסכימה לממן לי מורה בחופש הגדול, כי אימא שלי מממנת לי כל דבר שחשוב לדעתה, ושיתרום לעתיד שלי, ולא מסכימה לשלם על דברים שהם "מותרות" לדעתה (עיין ערך מחשב חדש) ומנמקת את זה בטענה שאם אני ממש ארצה אני תמיד אוכל לקנות את זה בכסף שלי (הנה עוד סיבה לעבוד).

עכשיו הגיע הקיץ, והזמן שאני צריך למצוא לעצמי מורה לגיטרה, איכותי ולא יקר.

תכנון שלישי לחופש, שהוזכר כבר קודם, הוא כמובן מחשב חדש. טוב, זה לא ממש מדוייק, כי יהיה נכון יותר לכנות את זה שדרוג המחשב הקיים. את המבצע המורכב הזה של השדרוג אני אמור לבצע לבדי, כולל הכסף. אבל אני לא רואה בו פחות חשיבות מהמורה לגיטרה. מחשב, זה הדבר הכי טוב להעביר את הזמן, בייחוד בקיץ. אבל כאשר אתה תקוע כבר כמעט 4 שנים עם פנטיום 3, אז זה לא ממש נעים, וכאשר פעם בשנה יוצא משחק מחשב שאני מוצא בו עניין... הופס, המחשב שלי ישן מדי בשבילו.

אז כדי לא להתבאס כל פעם מחדש, החלטתי שאני עושה צעד משמעותי ומשדרג את המחשב, אם אני אמצא מספיק כסף בשביל זה.

טוב, מעתה והלאה אני אפסיק עם המספור, כי התכנונים פה פחות משמעותיים. בעצם זהו נראה לי התכנון האחרון שלי, כי כל השאר הם דברים שוליים.

לימודים, אחח הלימודים, למה לעזאזל צריך ללמוד גם בחופש? זה מה שאני שואל את עצמי, כל פעם שאני צריך להזכיר לעצמי שאני צריך לתגבר את המקצועות הכי חלשים אצלי. למזלי, מקצועות כאלה יש רק 2, והם פיזיקה וכימיה, אבל בשניהם יהיו לי בגרויות בשנה הבאה. ואני, כמו חרשן אמיתי, הבטחתי לעצמי שאני משפר את המצב, כי הסיוט עם מתמטיקה השנה, (שלמזלי נגמר בטוב כי נזכרתי מבעוד מועד לקחת מורה פרטית) לא אמור להישנות בשנה הבאה. זה המצב, וזה יהיה האינדיקטור לרמת החרשנות שלי.

אם כבר לדבר על חרשנות, אז הפוסט הזה זו חרשנות לשמה. ועכשיו כאשר אני קורא את כל מה שכתבתי, אני מגלה שהשקעתי יותר משעתיים בפוסט פתיחה.

אני לא יודע אם הבלוג הזה יהיה קבוע ואם אני בכלל אמשיך לכתוב פה, אבל מה שכן, שהבלוג הזה גרם לי לכתוב את הקטע הכי ארוך שכתבתי בזמן האחרון.

חופש נעים לכולם!