אני
לא מתכוון להתעמק ממש כאן באיך היה בתורכיה. בשביל זה יש לי תמונות. מספיק ודי
בהחלט. אני עייף מידי ואני גורר את שאריות הערנות שלי כדי לכתוב את הפרק הזה :)
בקצרה – היה כיף מאוד. לא כל הזמן, וקרה לא פעם ולא פעמיים שהרגשתי כמו החוליה הלא
מוצלחת בשלישייה שכללה את יעל ואת מיכל. מסתבר אבל שלפעמים זה גם הרגיש הפוך. היה
שיעור מחכים, אין ספק. בצורה כזאת גם יצא לי להכיר את חברתה הטובה והמקסימה של יעל
– לילך. היה כיף למדי, אין ספק. השלב הבא הוא הטיסה עם דן לחו"ל, איפה שזה לא
יהיה.
חלק
של אנקדוטה ואז חלק של סיפור.
ביום
רביעי פגשתי בצחי בשעות הבוקר. היה מאוד מהנה ביחד. אספתי את המתנה עבור ענבל מאחת
החנויות וקניתי את האלבום החדש של Nightwish ו PJ
Harvey וגם אלבום
של שלומי שבן, כדי להתרשם ממנו. הספקתי באותו שלב, עד ההופעה, להקשיב במידה
בינונית לאלבום החדש של Nightwish. הזמרת החדשה די נהדרת ומאפשרת יצירת כיוון חדש
לגמרי ללהקה. יש בה הרבה יותר עוצמה ורגש מהאופרה של הסולנית הקודמת, מרשימה ככל
שתהיה. האלבום פותח בשיר פתיחה ארוך ומרהיב ביותר (כבר ציינתי כמה פעמים שיש לי
נטייה רבה לאהוב את השירים הארוכים של הלהקה). לא כל האלבום מרהיב באותה המידה,
אבל הוא בפירוש לא היה משעמם.
ביום
שישי קבעתי לי סוגשל דייט עם איזה בחור ירושלמי מאטרף בשם אסף ששוחחתי עימו למשך
פרק זמן קצר יחסית. היה לו את מספר הטלפון שלי ודיברנו על כך שניפגש בסביבות 18
כשהוא יחזור מתל אביב. היה לי את היוזר שלו במסנג'ר וציפיתי לשמוע ממנו בכל רגע או
בטלפון או בשם. התכנון מבחינתי היה שאפגוש בו בסביבות 19, ואז מתישהו אפגוש בדן
ונצפה בסינמטק ב"Hairspray" ב 12 בלילה. הייתי בדירה
וציפיתי שאני אמצא איזושהי דרך להגיע בסופו של דבר לסינמטק, בין אם זה יהיה דרך
טרמפ מדן או דרך טרמפ מאסף, שהבהרתי לו מראש שמכונית לא תהיה לי.
חיכיתי
חיכיתי, קיוויתי קיוויתי, ומי לא בא? הבחורצ'יק פשוט לא הופיע בשום שלב, גם לא
במסנג'ר וגם לא בטלפון. העברתי את הזמן במצב רוח נוגה ובמשחק ב Oblivion.
כשעברה השעה 21 ועדיין לא היה כל סימן מאסף, דן ביקש ממני להגיע להחלטה אודות מה
עכשיו. ניסיתי עוד את מזלי עם בחורצ'יק ששמו לא יוזכר כאן כרגע כי אינני יודע כמה
הוא מחוץ לארון ואני לא רוצה לסייע בעשיית הקישור אליו ע"י שימוש בשם שלו.
קשקשתי כמה ימים עם הבחור הזה באינטרנט והוא ציין שיש לו רק עכשיו זמן להיפגש כי
הוא יוצא מהצבא רק פעם בשבועיים. הוא גר בסביבות ירושלים. כשדן ציין שהוא עומד
לאסוף אותי הרמתי טלפון לבחורון, שאלתי אותו האם הוא ספונטאני ויוכל למצוא דרך
לפגוש בי בין עכשיו עד הסרט שב 12. הוא אמר שהוא לא ממש יוכל לארגן את זה אז הצעתי
את האפשרות שנראה מה מצב העייפות שלנו ואולי ניפגש אחרי הסרט. הוא הסכים.
דן
אסף אותי וראה את הסרט שהיה ב 22 בעוד שאני ישבתי במסעדה החדשה שם, אכלתי מרק דלעת
ממש נחמד, וקראתי, עודני במצב רוח נוגה מבחינה רומנטית. כשהסרט שלהם הסתיים
והתחילה הכניסה לסרט השני עצרתי לי לרגע בשירותים. בעודי עושה את מה שאני עושה מול
המשתנה הספקתי לשמוע מישהו נכנס לשירותים וכשהסתובבתי לאחר שסיימתי הספקתי רק
לראות שיער שחור על פני בחור רזה לפני שדלת התא נסגרה. הייתי בטוח שמוחי סתם קודח
כשחשבתי שאני מזהה את הבחור ושהסבירות שזה מי שאני חושב שזה היא מאוד נמוכה. בכל
זאת, כשיצאתי מהשירותים חיכיתי קצת לפני שהצטרפתי לדן ושאר האנשים שעמדו שם,
ולכאורה שלחתי סמס מהטלפון בזמן שניסיתי לצפות בזווית עיני באיש שיוצא מהשירותים.
And
surely enough,
תוך כחצי דקה ראיתי את אודי יוצא מהשירותים.
זינקתי
קדימה אל עבר דן, ביקשתי את נוכחותו לרגע ואמרתי לו שאודי נמצא כאן לידינו. אמרתי
לו שאני ממש לא במצב רוח של שלום שלום, בטח לא כשהוא נמצא עם חבורה של חברים משל עצמו.
ביקשתי ממנו שישאר צמוד אלי ושנשמור על חזות של כאילו לא שמתי לב אליו. ילדותי,
אני יודע, אבל ממש לא התחשק לי להתעלות על עצמי באותו הרגע. החבורה של אודי
התיישבה באולם שורה אחת מאחורי החבורה שלנו והוא אמר לי שלום כשהוא התיישב. החלפנו
כמה מילות נימוסים, ואין צורך לציין שחלקים מהסרט העברתי לו בהתעסקות בסרט, על אף
שהוא בפירוש היה מומלץ למדי.
במהלך
הסרט קיבלתי סמס מהבחורון שאני אתקשר אליו בתום הסרט. אישרתי. כעשרים דקות לפני
סוף הסרט קיבלתי ממנו סמס שאומר שהוא מחוץ לסינמטק. זה היה מלחיץ ומטריד קלות.
הרגיש לי מוזר שהבחור הגיע כל הדרך משורש עד לסינמטק אחרי שאמרתי לו שבסך הכל יש
סיכוי שניפגש ונראה איך אנחנו מרגישים. גם היה לי ממש מוזר לקשר בין עולם הדייטים
ההומואי שלי לבין חבורת החברים שלי שתצא באותו הזמן מהסרט. לא רציתי ליצור את השילוב.
אמרתי לו שאני קצת מופתע כי לא קבענו שום דבר והוא אמר שהוא בהחלט יכול ללכת. כדי
לא לאבד את ההזדמנות, שבסך הכל נוצרה מהרצון הטוב שלו, אמרתי שנדמה לי שאהיה מספיק
עירני לפגישה של שעה.
הצלחתי
להרחיק את חברי לפני שפגשתי בו. הוא ישב בכניסה לסינמטק ונראה חביב מאוד במבט
ראשון. השיחה היתה די נעימה מההתחלה, על אף הטון המעט לאקוני של הקול שלו כמו שהוא
מתחוור בהתחלה. מהר מאוד הרושם הזה נשבר. בשלב שבו התחלנו לדבר על בתי הספר בהם
למדנו הוא ציין שהוא מכיר את הבית ספר שבו אני למדתי (גונן) משום שהוא היה כמה
פעמים במעגל. בשלב הזה פתאום נפל לי האסימון והבנתי מול מי אני עומד: כשהיינו
במעגל היה בחור שהגיע כמה פעמים בודדות, והיה עם תסרוקת די שונה מהתסרוקת שהוא נשא
בזמן הפגישה הזאת. אני מניח שהצבא עושה את זה לאנשים. דאז קיבלתי את הרושם המאוד
חזק שהוא בהה בי ארוכות בזמן הסשנים והחברותות של המעגל. אני ועידו היינו בשיאנו
דאז, וסיפרתי לו על הבחור שכיניתי, בסימפתיה, 'גייזר'. מצאתי את זה משעשע באותו
הזמן אבל הכינוי נדבק מבחינתי, כי מסיבה כלשהי שאינני יכול להסביר פיתחתי סוג של
אובססיה לא ברורה כלפי הבחור. היא מתבטאת בכך שאני זוכר די בבירור כל סיטואציה שבה
נתקלתי בו מאז בטעות, כאשר בכל הפעמים איכשהו גם עידו היה נוכח. הבחורון, מצידו,
לא זכר אותי בכלל, והיה מאוד מופתע כשהצגתי בפניו את כל פרטי הטריוויה האלה
אודותיו. גם אותי הפתיע ושעשע לגלות איך פתאום אני נזכר בכל הדברים ולהבין, בעצמי,
שבכלום זמן הבחור הצליח להותיר בי חותם כבר אז.
לא
תכננתי יותר מידי את המשך הלילה. זרמתי לאן שזה יביא אותי. נפגשנו קצת לפני 2
בלילה והתחלנו את המפגש בטיול ארוך, חלק מהזמן ברגל וחלק מהזמן במכונית. בשלב מסוים,
במכונית שלו, התנשקנו. אני מניח שזה היה צפוי בצורה כיפית שזה יקרה, והיה עוד יותר
כיף לראות ששנינו קצת נבוכים מכל העניין. נורא שמחתי למצוא בעצמי את התמימות הזאת
שמבדילה כל כך בבירור את ההבדל בין כל סוג אחר של נשיקה לנשיקה כזאת. אני לא
אתפלצן ואגיד שזו היתה נשיקה של אהבה ממבט ראשון. ממש לא. לא ידעתי בכלל מה אני
מרגיש בשלב הזה מעבר לכך שאני מוכן לזרום, וגם הבחור, מבחינה פיסית, הוא לא בדיוק
ה-סגנון שלי מבחינת מראה חיצוני. בכל זאת, הוא כן הצליח להיחרט לא רע בזיכרון שלי
וגם אודי לא היה בדיוק הסגנון שלי ואני חושב שיש לזה הרבה משמעות. הרבה משמעויות
פסיכולוגיות נסתרות אני יכול למצוא בעניין, אבל העובדה היא שמשם הזמנתי אותו לבית
שלי, בידיעה שאנחנו מן הסתם לא נשחק טאקי שם, אבל גם שהמטרה שלי היא ממש לא סטוץ,
על אף שיכול להיות שבהחלט ככה זה הסתיים. אבל זה לא הדרך שבה זה הסתיים. אכן היינו
ביחד פיסית, אבל זה לא הגיע עד הסוף והיה ברור ששנינו פשוט נהנים זה מזה ושזה בכלל
לא סתמי. נפרדנו, בחוסר רצון, בסביבות 5:15 ואני נרדמתי לשינה של כחמש שעות
שלאחריה התעוררתי סופית עקב הרעש שעשו האחיינים שלי. אבל ללא ספק, הבחור נשאר איתי
בראשי גם במהלך היום.
נסעתי
עם עידו לתל אביב ביום שבת במכונית של אימי, לקראת ההופעה של Nightwish.
ביליתי אצלו את הזמן עד תחילת ההופעה. היה ממש נחמד. כשכבר נסעתי עם מכוניתי
לכיוון ההאנגר נתקלתי, בצורה מאוד לא מפתיעה, בפקקים אינסופיים. רק הפקקים כבר
ייאשו אותי עקב השנאה הכה עזה שאני מייחס לתורים. התקשרתי לבחורון וקיוויתי לשמוע
שהוא בסוף לא עושה שום דבר בערב ושאולי פשוט ניפגש במקום. הוא אמר לי שהוא קבע עם
ידידה לסרט בירושלים וסירבתי לאפשר לו להבריז. הוא מצידו חיזק את ידי והחלטתי
לנסות להחזיק מעמד עד להופעה. מצאתי בסוף דרך להיכנס ולחנות. כשהגעתי לתורים
בכניסה להאנגר גיליתי, באופן לא מפתיע, שאני לובש החולצה האדומה היחיד בהר של
לובשי חולצות שחורות. הרגשתי מאוד בולט ומאוד לבד, והיו לא מעט רגעים שבאמת שקלתי
להישבר ופשוט ללכת. חשבתי שגם תהיה הופעת חימום וידעתי שאם זה יקרה פשוט אין סיכוי
שאני אלך לישון בשעה נורמאלית שלא לדבר על אפשרות לפגוש שוב את הבחורון. בסוף,
כשכבר התחילה ההופעה, לא היתה להקת חימום לשמחתי. מצד שני, המעריצים היו נלהבים
מידי עם כל סאונד המטאל שהיה שם, ואני, ליטראלי, נזרקתי מכיוון לכיוון עקב התנועה
הנלהבת של כל האנשים לידי. כשצעקתי בשלב מסוים על מישהו מאחורי הוא ענה לי בחיוך
שאין מה לעשות וככה זה עומד להיות. לא האמנתי על החוצפה שלו. כשכבר קיבלתי אגרוף
לבטן בשלב מסוים החלטתי שזה מספיק ונעתי לכיוון הקצה השמאלי של האולם, שם גם ראיתי
את הבמה יותר טוב וגם היה מסך ממש צמוד אלי. מהשלב הזה התחלתי ליהנות באמת מההופעה
והיו כמה וכמה שירים שבאמת נהניתי לשמוע ואפילו לרקוד ולצעוק לצליליהם.
בשעה
שסיכמתי עם עצמי עזבתי את ההופעה כדי להספיק לפגוש בבחורון בירושלים בשעה שציפיתי
שהוא יסיים לראות את הסרט. בסביבות 23:30, כשהייתי סמוך למחלף בן שמן קיבלתי ממנו
סמס שהסרט הסתיים ושעכשיו הוא פנוי. או אז, בדיוק, הטלפון שלי כבה עקב מחסור
בסוללה. כל ניסיון לקיים ממנו שיחה נוספת עלה בתוהו ובהתקף של דרמטיות מצאתי את
עצמי נוסע מהר ככל שיכולתי, וככל שההיגיון הכתיב, לירושלים, עם תחושה של ייאוש שעד
שכבר אגיע הביתה הוא בטח יחזור לביתו מחוץ לעיר. הצלחתי עוד לקיים שיחה של שתי
מילים איתו בדרך אבל הוא כנראה לא שמע אותי. באופן לא מפתיע, כשכבר הגעתי הביתה,
סמוך ל 12 בלילה, הוא כבר היה בביתו. התאכזבנו לנו יחידו אבל עוד ניהלנו שיחה
קצרה.
וזהו.
אני מוכרח להודות שאני ממש מצפה לפגוש בו עוד שבועיים. שזה די מצחיק למען האמת כי
סביר להניח שעד אז אני כבר מזמן לא אזכור בבירור איך הוא נראה מעבר לאותן נקודות
שכן הספיקו להיחרט לי בראש ומעבר לתמונה הבודדת שהוא פרסם באטרף שלא הרגישה לי
מספיק מייצגת.
ועדיין,
אני ממש מצפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
