My own place of misery

עם כל העבודה והשיעורים שיש לי לחופש הזה, שנראה מת, במלא מובן המילה. שחכתי בכלל שפני מועדות לפני השנה הלפני אחרונה בתיכון.

השנה הכי עמוסה בתיכון, עשר שנים אחרי הפעם הראשונה שיצאתי מהבית עם סנדוויצ' וחכיתי שאמא תגיד לי מתי לצאת מהבית והגעתי לבית הספר. עשר שנים מאז היום הראשון של כיתה א', שזכור לי כאילו פגשתי סופר כוסית באותו יום.

משהו במעבר המהיר הזה, כשלפני שנתיים סתם חשבתי על למצוא מישהי נחמדה ולכנות אותה חברה ועכשיו הכל נראה רציני יותר, כאילו עברתי גשר שלם בלי להגיע אליו. משהו מתחיל לגרום לי לרצות להישאר בחופש הזה עוד הרבה. אני חושב על זה עבר רק חודש. אבל עדיין חודש באפס מעשה. לגמרי. בלי התקדמות בשיעורים, בנגינה, בעבודה. חודש שלם.  ועם זאת נותר עוד חודש עם עוד הרבה תוכניות ושאיפות שרחוקים מלהתקיים.

ובמין נוסטלגיה כזו, מצאתי פתאום את היום האחרון של השנה אצלי, שגם ככה הרגיש הרבה פחות רשמי משנים קודמות והחזיר אותי הבייתה בידיים ריקות - כמעט.

*תן לו בראש!*

*...My Vodka is Over The Ocean*


*יאאאאאאאאאא אני כל-כך אוהב מצלמות*

וזהו..