האיש שלא היה שם
ההוא שאף אחד לא זוכר, תמיד בפינה, וגם כשהוא במרכז אף אחד לא שם לב. |
| 4/2004
מה זאת אהבה?
לא מזמן אמרה לי אמא, שכשאני מאוהב אני שפוט. מן קו אופי כזה שהיא שמה לב אליו במהלך החיים שלי. מה זה שפוט? כולם יודעים, עושה מה שאומרים לו, עוקב כמו פודל. ותמיד, אבל תמיד, מקבל עליו את דעת השופט...
דהיינו שכשאני מאוהב אני לא מתווכח עם אהובתי לעולם. וגם אם אני מתווכח (שזה מאוד נדיר) כמעט תמיד אני מסכים איתה בסוף. ולא מדובר פה על ויכוחי עובדות (לבן ושחור) אלא על דברים שנתונים להחלטה, דברים שעושים בסוף. כמו: מי יוריד את הזבל (או יותר נכון מי יוציא), האם נהיה בחג אצל ההורים שלך או שלי, מי משקיע יותר (ברור שהיא) וכו' וכו' – נראה לי שברור העניין.
האם זה נכון – אני חושב שכן. פשוט צריך להזכר טיפה ולראות שזה בדיוק מה שקרה. אני גם זוכר שהייתי מודע לזה תוך כדי, וממש לא הפריע לי. עשה לי טוב לעשות את רצונה של אהובתי.
למה אני שפוט? זה חלק מהאופי שלי (שאני לא אוהב במיוחד) רצון לרצות, פחד מכישלון, פחד מנטישה, ועוד כל מיני גורמים שמתאחדים כדי ליצור את ההתנהגות הזאת. משום מה אני בטוח שלעשות מה שהיא רוצה יעזור/ישפר/יציל.
ברור שגם ההתנהגות ההופכית לא רצויה, דרוש איזה שביל זהב. אני אישית לא אוהב שמסכימים איתי בהכל, וברור לי שגם הרבה בחורות לא מרגישות עם זה טוב. צריך איזה קונטרה – קצת התנגדות, להרגיש שמולך עומד אדם אמיתי עם רצונות משלו.
הבעיה היא, שאני לא יודע איפה לשים את הגבול. כשאני בתוך מערכת היחסים, אני לא רואה משהו שלילי בבקשה/דרישה שלה. זה נראה לי הגיוני – וכמובן אני מסכים. כשאני מאוהב אני מאבד את עצמי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
