It’’s my life

אחחח...

יום חמישי, סוף סוף בבית, אחרי שיום חמישי שעבר, ויום חמישי שלפניו או שהייתי בבית אבל הייתי צריך לחזור בשישי לבסיס, או פשוט נשארתי בבסיס (בהתאמה)

ועכשיו סוף סוף- חמשו"ש מלא בבית! (וגם זה כמעט נלקח ממני בגלל שמירות, למרות שהדבר היחידי שהיה מחזיק אותי בבסיס הזה בחמשו"ש הזה זה מלחמה, וגם זה לא בטוח, כל דבר אחר (ובמיוחד שמירות) זה בדוק ללכת הבית)

אז אחרי קצת פרוצדרות, יצאתי היום בבוקר הביתה.

אני לא ממש מצליח לחשוב איך להמשיך את הקו המחשבה הזה, אז אני אחזור לכותרת של הפוסט.

מה הייתם עושים אם הייתם חוזרים הביתה, ואחרי שעה שאתם בבית, מישהו מהבניין שלכם, פחות או יותר בגילכם, היה קופץ אל מותו?

והייתם שומעים את האמא צועקת עד השמיים וחזרה,

הייתם שמים לב לאחות חוזרת בדיוק מהבי"ס ורואה את האמא במצב הזה, ו"מצטרפת" אליה כשהיא מבינה מה קרה,

הייתם מסתכלים על האבא ולא מפספסים שהוא לא יודע מה לעשות, שהוא פשוט אבוד,

מה הייתם עושים אם הייתם רואים את הגופה המכוסה בחניון של הבניין?

אמא שלי נגיד, היא הלכה מתחת לשמיכה פחות או יותר...

אבא שלי- ניראה כאילו זה לא השפיע עליו, למרות שאני מאמין שזה לא כך.

ואני?

אני סוגשל שילוב בין השניים (כמה מפתיע)

מצד אחד- לא הכרתי את הבנאדם אישית, אף פעם לא דיברתי איתו חוץ מאולי "שלום, שלום" במעלית, וגם זה בקושי, ולכן אני לא מרגיש איזו קרבה או אבדה.

מצד שני- הוא עדיין היה שכן, ואח, ובן, ובגילי פחות או יותר....

ואני לא ממש יכול להגיד שהמוות שלו לא השפיע עליי בכלל, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שאני יושב פה וכותב את זה כמה שעות אחרי.

מה דעתכם?

מה הייתם חושבים?

מרגישים?

אומרים?

מה הייתם עושים?....