"ואז הגיע חורף."

את לא עושה את זה.

פשוט לא.

וגם לא את זה.

וכשלא מצליחים להחליט,אז מה מחליטים?:S

אולי מחליטים לא להחליט.

אתה הפסדת.

אני ממשיכה.

אני כל-כך לא נופלת לסיכויים שוב.

אני מצטערת.

זה זמני.

אני מקווה.

אולי קשה לי עם זה.

Nothing Left But Say Goodbye.

כי אני פשוט שונאת לחשוב שזה מה שאתה מרגיש.

כי זה אוכל אותי.

ואני כבר לא שם כדי לרדוף אחריך.

או כדי להתקיף אותך.

"אני לא שונאת,זה לא טוב לשנוא."

היום אני שונאת.

אותך.

כועסת,כן,עדין.

מפחדת ממך.

כי השפעת עליי.

ולא לטובה.

כי עם כמה שהייתי רוצה שלא תהיה לך שום משמעות בחיים שלי,

בגללך אני הרבה דברים.

בעיקר דברים שאני שונאת בעצמי.

כל-כך אופייני לך להעלם ככה,שוב.

כי כשאתה צריך משהו,בין אם זה לחשוב שלמישהו איכפת ממך.

ובין אם זה לשחק איתנו.

ובין אם זה לסבך לנו עוד קצת את החיים,אתה פה.

וכשיש לך את ה"חברים" שלך.

ואת הדבר היחיד שהיית צריך כל החיים שלך,אתה נעלם.

ויש לך אותו,שבטח דואג לך לדבר הזה.

יש לך אותו,שהבטיח "לפצות".

שאחרי שבע שנים,אם לא היו אומרים לו,הוא בטח לא היה יודע מי אני.

שכבר שבע שנים יש לו "תקופה לא טובה".

שאחרי שבע שנים חשב שאני עדיין הילדה שהוא הכיר.

אתה לא מכיר אותי.

וכמו שזה נראה,גם לא כ"כ מעניין אותך להכיר.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ,אה?

שני שקרנים.