ואללה החיים בזבל :}
קיבלתי השבוע איום מהרס"פ שאם אני לא מסתפר אני עשוי לקבל ריתוק 35 יום... והייתי אמור לעשות את זה יום רביעי, אני שונא להסתפר, אני אוהב את השיער שלי כמו שהוא, כמו עכשיו.
ועכשיו גיליתי שאיבדתי את הארנק שלי, עם הסניפומט והרשיון נהיגה, חרא...
אבל בתכלס הסיבה שהחיים בזבל זה בגלל איך שאני מרגיש עכשיו, או יותר נכון איך שאני מרגיש בכמה חודשים האחרונים.
הקור הזה... זה כלכך אירוני שאני חושב על זה, כי בחוץ כלכך חם לי כל הזמן ואני מת שיהיה קר אבל מבפנים בדיוק ההפך, טיפת חום אני לא מרגיש. זה מצחיק אותי למשל שאני יוצא מהבסיס והבסיס שלי אמנם קרוב אבל לא נגיש (צריך טרמפים וכו')., אני מרגיש כאילו עוד שניה אני בבית עוד מעט ואני מת להגיע הביתה וכשאני באמת מגיע כל ההרגשה מתפזרת, פתאום אין לי מושג למה כלכך מהרתי לחזור. מצחיק.
יש לי המון אנשים לדבר אליהם, אבל הם תמיד מצפים שאני אקשיב לבעיות שלהם ולמה שהם אומרים. למה לעזאזל אני לא מצליח למצוא מקשיב טוב? מישהו שייעץ לי ולא ישנה את הנושא אליו כל הזמן כאילו הדברים שאני אומר עוברים לו בין האוזניים וממשיכים הלאה? כלכך הרבה אנשים וההרגשה היא שאין אף אחד.
אני מסתכל עליה, היא יפה יותר מתמיד ולבושה מחמיא. הגוף שלה חם ומעביר אלי תחושת נעימות וחמימות כשאני מחבק אותה, תחושה שסביר להניח מאוד רחוקה מהתחושה שיש לה בזמן שהיא מחבקת אותי.
לא מזמן הכרתי מישהי צעירה ממני, נפגשנו והלך טוב, אפשר להגיד שיותר מידי טוב... לפני שבוע נפגשתי איתה התמזמזנו, עשינו מה שעשינו והחזרתי אותה הביתה כי לשנינו עוד היו תוכניות לערב. אבל מה? לא נהנתי בשיט, פשוט ככה. חברים שלי צוחקים עלי, איך אפשר להגיד כזה דבר? תתפלאו.
בא לי עכשיו לפרוץ בבכי. אני חושב שאני אלך לעשות את זה עכשיו במקלחת, זה באמת עוזר לפעמים ביחוד כשהלב שבור.
עוד מעט הכל ישתנה, רק עוד קצת (:
שיהיה שבוע חרא
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
