לא מי מנוחות ולא זרי דפנה, דרוכה לקראת התפוצצות הלכתי במהירות לשירותים. הם היו המקום הנכון בזמן הנכון. ושם ננעלתי. 

הייתי נסערת וכאבו לי הרקות מרוב בכי, אבל שם היה יותר נעים מבכל מקום אחר.

ישבתי שם בתא מסריח על מכסה האסלה, איבדתי כל עדנה וגינונים נשיים. פוררתי אוזן המן לתוך הפה ולעסתי בחוסר חשק. ניסיתי לרסן את ההתרחשות הוולגארית, אז סגרתי רגליים ולעסתי בפה סגור - אחרי הכל, זונה זונה, אבל זו רק תחפושת. רק חסר היה שאשא רפליקה של זונה צרפתיה עם סיגריה ביד (או אוזן המן), קרעים בכתונת ואיפור שחור מרוח. לזונות בטח יש חוכמת חיים הגונה. חבל שטים ברטון לא היה שם כדי לביים אותי.

קשה לתאר כמה מגוחכת הסיטואציה, ומזל שאני היחידה לדשן את עצמי בעליצות אודות הדברים.

שם, למרבה הצער, הבנתי שאין לי לגיטימאציה; אני אידיאל אנכרוניסטי עם ביריות ולק שחור על הציפורניים. אני מיושנת. ובאמת, הייתי משאירה את עצמי בבית, במיטה, אילו ידעתי אילו הגיגים אפיק בשירותים של ביה"ס, בפורים.

אני שונאת להרגיש ככה, שאין לי מקום או נוכחות. זה מביא אותי למשברים לעיתים קרובות, זה גומר אותי.

ונכון שאני ארכיטיפ של 'המתבגרת', ושזה פתטי מכל היבט, אבל אין לי דבר אחר להציע.

בכל אופן, אאחל חג שמח, ושהגורל יחייך לכולנו.

לסיום, אילוסטרציה (רק שאני בחרתי שלא לחלץ דברים בפני כל).