היום אבא של דניאל נפטר.

אבא של דניאל היה מופת, איש מקסים שקשה שלא לאהוב. הכרתי אותו המון זמן.

אני, עם קילומטראז' זעום ומנת משכל לא משמימה במיוחד, אדע להעיד לטובתו של אדם שהיה טוב לפי כל אמות המידה, שרוחו הייתה נעימה תמיד ושיצר סביבו הילה של כבוד והערכה. וכל זה הגיע לו.

גם בגיל 18 לא דוחקת בי המחשבה שזהו דרכו של עולם, וש"ככה זה". הדברים לא מתקבלים על הדעת, אולי כי תמיד גוננו עלי ושמרו אותי מפני כל דבר שלא זוקף משמעויות חיוניות ושופעות ארוס. הרי כ"כ אכזרית הקלות שבה אנשים, עולמות שלמים, נמחים מן האדמה; הופכים לדבר שאי אפשר לגעת בו או לשמוע אותו; הופכים למשהו שניתן להטיל לגביו ספק. ולשמוע ש"ככה זה בטבע", זה לא משכך או משנה משהו, ואנשים עדיין נעלמים. עדיין נכאב ונשחזר, נבכה ונמשיך לשחזר, ושוב נכאב. ואז אולי נשכח. וזה לא כי ערכו פחת ונתמלאנו הכרה בחסרונו, אלא כי גם אחריו יהיו אחרים שיפנו מקומם, ואז, שוב, אותה 'פרוצדורה'.

אליה וקוץ בה, החיים האלה. ואני עדיין לא מבינה.