שוב עושה את זה.
שוב ושוב ושוב.
כמו המנגינות המעפנות שאתה אומר שבחיים לא תזמזם.
ותמיד מזמזם.
לא יודעת כבר במה להתחיל.
איך להסביר את הטעות הזו שאני תמיד עושה.
יש לי לב.
סבבה?1.
יודעים מה, לא לב.
מחשבה.
רגשות.
ויש איזה שהו כלי.
שמדי פעם אני מפקידה בידי מישהו אקראי.
כלי שאפשר לפתוח את הרגשות האלה.
להזיז אותן.
למתוח ולשחרר.
איך שהוא.
לא יודעת איך.
אני נותנת את הכלי הזה לאנשים טיפשים.
אנשים שמשתמשים בו בלי תקנה.
בלי חשבון.
סוגרים פותחים.
מושכים קורעים.
הורסים.
מבתרים.
הורגים.
אני נותנת לעצמי להפתח בפני אנשים.
אני נותנת לעצמי להתמסר.
ויכול למצוץ לי האדם שייקח את זה גסות.
אני נותנת בלי לחשוב.
או עם לחשוב.
אבל לא נכון.
מעוות.
בסחיפה של הרגע.
כמו תמיד.
יש רגע?
אז בואו נתאבד עליו.
והתוצאות..
תוצאות.
את מי זה מעניין?..
אני שונאת את זה.
ומתה על זה.
ולפעמים.
אני מרגישה את זה מתוק.
מתוק.
אני אומרת או, זו הייתה החלטה טובה.
זה בנאדם שלא יישחק בך.
לא ימתך ויקרע ויבתר ויגרום לרגשות לגסוס.
ולתקופה מסוימת אני צודקת.
וטוב לי.
שזה נדיר.
כי ביסודי אני פסימית כמו שאף אדם ללא נטיות התאבדויות יכול לסבול.
ואני מרגישה שהטוב הזה.
עם הבנאדם המסוים הזה.
יימשך לנצח.
ל נ צ ח.
ואז.
מגיע הסוף.
הנפילה.
אובדנית כמו ההתחלה.
והיא כואבת.
ובד"כ איטית.
כמו מוות ביסורים לאדם שנפטר ממחלה.
או מרעל.
יותר מרעל.
רעל מהול ביין מתוק שגורם למוות מריר.
איטי זה תמיד.
רק הפורפורציה משתנה.
היה שנה הנפילה חצי.
היה חצי שנה הנפילה חודש.
היה לילה הנפילה שבועיים.
והסבל.
ללא סוף.
וזה מצטבר מסיפור לסיפור.
הרעל אף פעם לא נספג עד הסוף.
לא נותן לי לשכוח ודי.
שסיפור אחד מתחיל לגסוס.
אז אני נזכרת באחר.
שגוסס כבר ממזמן.
הכאב הכי גדול הוא להרפות.
להבין שדי.
נגמר.
הצלחתי רק פעם אחת.
נדמה לי.
אבל עוד כואב.
עוד כואב.
לא יודעת כבר מה לכתוב.
אפילו אין לי כוח לקרוא לראות אם לזה התכוונתי.
אני רק רוצה.
עזבו, מקווה.
מתפללת.
שמישהו ישלח להם קישור.
שאיתיי.
עידן.
ליעד.
תראו את זה.
תראו כמה הכאבתם.
וכמה אני לא יודעת איך להפטר ממכם.
לא יודעת וכנראה שלא אדע.
להרפות.
אני אוהבת אתכם.
כלכך עד ששונאת אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}