אני מתחילה להתמוטט.
זה התחיל נפשית.
אבל עכשיו גם פיזית.
אני פשוט לא יכולה להתמודד יותר.
אז הנפש עמוסה וכואבת.
ופתאום אני נורא מודעת לאיך הלב שלי דופק.
לאיך אני מחזיקה את הגו שלי.
וכמה קשה ולא כיף זה לנשום.
עבר כבר שבוע מאז הסיום הלא נורמאלי של השבועיים ההזויים ביותר בחיי.
ובכל יום זה נהיה רע יותר.
דווקא הייתי בסדר לפני כן.
הייתה תקופה קלילה יחסית.
היה צילון מאיזה ישוב עלידכפרסבאנתניהטיזנאבי.
אבל לא השפיע עליי יותר מדי.
ופתאום בא העץ הזה.
תקף לי את השכל.
את הנפש.
את הלב.
עברתי בשבועיים תהליכי מחשבה שלא עברתי מעולם.
תהליכים שאני רואה אנשים עוברים בשנים.
ועכשיו אני קמה כואבת.
כי חלמתי עליו.
כל הודעה אני פוחדת ומקווה שזה הוא שולח.
מנסה להעסיק את עצמי.
לא מצליחה.
אבודה.
'זה לא זמן טוב להכנס לדיכאון'
אין זמן טוב להכנס לדיכאון.
וכמה שעצוב לי להודות בכך.
אני אוהבת דיכאון.
או בעצם לא אוהבת.
מקבלת.
פותחת את עצמי ומכניסה אותו פנימה.
כאילו מארחת חבר וותיק.
אבל משהו הפעם שונה.
הפעם זה לא מרצון או צורת מחשבה.
שגרם לי להכנס אליו.
ולא כיף לי לגלות שככה זה יותר כואב.
תחושת האבדון והנצחיות שבו.
לא עוזבת.
חזקה מתמיד.
אין לי שמץ של מושג איך ומתי זה ייגמר.
הזמן עושה את שלו?
רק לכתוב את המשפט האחרון עשה אותי מדוכאת עוד יותר.
לא מצליחה להתגבר.
רוצה אותו בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}