טיקים בעין.
רוטטת בלי סוף.
העפעף מקפץ לו.
כאילו משהו עצור בתוכו.
כאילו כל הדמעות מחכות שם.
דופקות על חלון העין.
-תני לצאת- לוחשות.
משגע אותי.
אני חושבת שזה הכעס.
הלחץ.
שלא מתבטא בשום דרך חיצונית.
אז העין רוטטת.
אומרת לי בלי סוף שמשהו לא בסדר.
מנסה לעזור לי אולי.
מנסה להוציא ממני רעל.
אולי הבעיה היא שלא בכיתי הרבה זמן.
אולי הבעיה היא שאני בלחץ כל הזמן כי אני תלמידה מעפנה.
אני משתגעת מעצמי.
מרגישה שאיבדתי את זה.
את היכולת לשלוט.
את היכולת לעמוד על שתי רגליי.
ביציבות.
איבדתי אותי.
את האני שאהבתי.
את האני שכל כך היה לי חשוב לשמור עליו.
להגן עליו מכל סערות עולם.
שאהבתי לקרוא לו בשמי.
שידע לשחק באנשים מבלי שיכעסו.
שישימו לב.
אבד לי איזה שהוא קסם.
או שאולי לא היה אף פעם.
נמאס לי מהמצב הנתון ואין לי מושג איך לשנות אותו.
אני רוצה לשכוח.
מהכל.
ממקרים רעים וטובים.
אבל לא מצליחה.
הכל צובט.
הבטן מתכווצת ומתבלבלת כל פעם מחדש.
איך זה קרה.
ואיך הוא יכל.
ולמה זה נגמר.
ולמה לעזאזל אני לא מצליחה להתגבר על כלום.
ואיך אני עדיין מדברת עם אנשים.
כל הזמן הכל עולה מחדש.
לא מצליחה להבין אותי ואת כל האנשים שמסביבי.
אני טובה בלהעמיד פנים.
אין ספק.
כל פעם מחדש אומרת שהכל נגמר.
עבר.
דיי להתחפרות.
אבל בפנים.
כשאני לבד.
רוצה לישון.
או מחכה לאוטובוס.
שוב עולות בי תהיות.
שוב אני לא מבינה מה קרה.
ושוב נמאס לי לחשוב.
חושבת שלחשוב זו מחלה.
ואין לה מרפא.
הכוח להתעסק בדברים.
נגמר מהר.
לאנשים שזה לא נוגע בם.
ולאנשים שהם הם המקרה עוד יותר.
ואני שונאת אותם מהר.
ואוהבת עוד יותר מהר.
וזקוקה להם.
יצר ההרס עצמי שבי לא נפסק.
חייבת לדעת דברים שאני יודעת שיכאיבו.
חייבת לבדוק מה הם עושים ואיך.
מה חושבים.
עליי.
על החיים שלהם.
אם הזכירו אותי.
במילה.
שאלה.
ותמיד התשובה היא לא.
דיי.
רוצה לצאת מהאנשים המכאיבים.
רוצה להיות אני עם עצמי פעם אחת נוספת.
לא יודעת איך ללכת הלאה.
לא יודעת איך מתקדמים מכאן.
אבל רוצה.
בכל מעודי.
ימים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}