מרוב שאני כועסת.
ומראה את זה בלי תקנה.
אני מרגישה שאני מאבדת אותו.
שעוד שניה והוא מחליק לי בין האצבעות.
והרי למה אני מצפה.
אני מתנהגת כמו קקי.
אני מדברת כמו קקי.
ומגיע לו.
אבל גם קצת לא.
כי הוא אשם.
והוא עשה דבר רע.
רע ממש.
אבל גם קצת לא.
באיזה שהו מקום.
הדברים התגלגלו בלי הרבה שליטה מצדו.
הוא זרם.
כביכול.
הקטע הוא.
שללא שכל.
ללא מחשבה.
ללא דאגה.
לי.
לרגשות שלי.
הדבר הראשון שאני חושבת לגביו.
זה כואב כל כך והוא לא מבין.
וגם אם כן אז זה אף פעם לא כמו שרציתי.
לא כמו שקיוותי.
ואז אני כביכול משלימה.
כאילו כבר הבלגתי.
ושוב פעם.
הכל צף.
עולה מחדש.
והנה יוצאות הקללות.
והקול המאשים.
והרגשות המתפרצים.
והתקווה הקטנה הזו שעכשיו הוא יבין.
אבל הוא תמיד מוצא איך להתחמק.
איך להחליק בקלות לנושא אחר.
וכשאני לא מוותרת.
גם הוא.
ואז השיחה נגמרת בכעס.
וככה.
כל פעם.
כבר שלושה שבועות.
ואני מרגישה איך משיחה לשיחה נמאס לו.
לא יכול כבר לשמוע את הדברים שיש לי לומר.
ואת הצורה שאני אומרת אותם.
אבל אני לא מסוגלת לשכוח.
אני לא יודעת בדיוק מה.
אבל משהו בדבר הזה שקרה גדול מדי.
גדול מדי בשביל שאני אפעל בדרכי ואשכח.
וכאילו אסלח.
משהו בי לא נותן.
ואז קורה הדבר שפשוט לא רציתי שיקרה.
ובגללו הגעתי לשגרה הזו של לשכוח ולסלוח.
קשה לי לאכול את זה.
להשלים עם זה.
אבל אם לא יקרה משהו קיצוני.
ההתנהגות שלו תשתנה.
תצא איזו שבועה חזקה שלא יחזור על עצמו.
יודה בטעות.
אני לא בטוחה שאצליח לשחרר את זה.
לשניהם.
בכלל.
אני טובה בלהתעלם לא?
טובה בלהעלם לאנשים מהחיים.
להעלים אותם מהחיים שלי.
שאנשים שואלים לדעת עליהם הכל.
למרות שלא דיברתי איתם מילה שנה.
כל הדברים האלה כל כך מפחידים.
כל כך מנוגדים.
לא משנה מה אעשה אני לא בטוחה שאהיה שלמה לחלוטין עם זה.
אף פעם כנראה.
מבולבלת.
יותר מתמיד.
ואין עזרה.
כמו תמיד.
כי אני יודעת שרק אני יודעת.
רק אני מסוגלת לענות לעצמי.
ועצות של אחרים אף פעם לא עובדות לי.
מתי הבטן שלי תחליט לא ידוע.
עד אז.
מקווה לא לאבד אף אחד.
כרם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}