התחשק לי לכתוב שוב.
נכנסתי לכאן אחרי חצי שנה.
כמעט או יותר.
הרבה זמן.
ופתאום הסתכלתי על כל השנים שלי בישרא.
על הדברים שעברתי דרך הבלוג.
בזכות הבלוג.
בגלל הבלוג.
רעים.
טובים.
מסעירים.
משעממים.
ברורים.
עמומים.
נהירים.
מעניין לראות את החיים שלך דרך מסך של מחשב.
להכל יש פרספקטיבה אחרת.
פתאום דברים קטנים יותר.
ורמזים לא מוצלחים של פעם נראים מוזרים.
דברים ששכחתי.
דברים שאזכור.
תגובות שרשומות גם בראש.
זה טוב.
כל הכבוד לי שהחלטתי לפתוח בלוג.
יש תעוד לחיים המוזרים שלי.
תעוד לכתיבה הלא מובנת שלי.
לטירוף.
לחכמה.
לטיפשות.
לפסימיות ולאופטימיות.
אם אי פעם קראתם.
אם זו פעם ראשונה.
תודה שהייתם פה.
עדים לי.
[כמה זה מצחיק קו מפריד]
חלומות לא פוסקים על אמריקה.
מטריף אותי.
הכי מטריף זה שאין לי שמץ איך להתמודד עם זה.
מה זה אומר.
למה עכשיו.
מה אכפת לי בכלל.
מעצבן אותי לקום עם לב דופק.
רק לזכור שזה היה על אמריקה.
על אנשים ספציפים.
אבי.
דיויד.
האפורות.
נופר.
אההההה
נמאס לי.
רוצה שזה יפסיק.
ולא.
שימשיך.
שאני לא אשכח.
חוסר הסבלנות שלי לפייסבוק מחמיר.
אני מנתקת קשרים בכוח.
אנשים שרוצים אותך עדיין בחיים שלהם.
ואת אדישה.
מעמידה פנים שעזבת את האתר.
הזה.
שאין לך זמן למחשב.
למרות שמבלה שעות של חוסר יכולת הרדמות במחשב.
בא לי להוציא את המחשב מהחדר.
אולי אז באמת לא תהיה לי אפשרות להיות בפייסבוק.
אני צריכה להתחיל לקבור את עצמי בבי"ס.
לא מצליחה אבל צריכה.
שש בגרויות חורף.
זה לא מעט.
אפילו יותר מדי.
בהתחשב שאלו שלושה מקצועות שלא נגעת בהם שנה שלמה.
ועוד שלושה שדורשים הכנה.
מראש.
תמיד מראש.
ותמיד באחריותי האישית.
אין לי סבלנות לכלום.
וזה מתיש אותי.
נפשית.
אם אני לא אלך למסיבה בקרוב הלב שלי יתפוצץ.
הראש גם.
הקרביים.
הכל.
רוגע זו מותרות.
שאני לא יודעת מתי אקבל.
היחס שלי למין השני גם לא בדיוק עוזר לרוגע.
אני כזו כלבה שבא לי למות.
מישהו צריך לומר לי את זה בפנים.
שאני באמת אאמין.
כי כרגע אני לא הדבר הכי אמין באזור.
גם לא נאמן.
לא נחמד.
לא כלום.
איך יוצאים מזה אין לי שמץ.
צריכה עזרה שלא מצליחה להשיג.
אין אדם שאני באמת רואה שיכול לעשות את זה בשבילי.
אולי אני אחזור לכאן.
בסך הכל זה הבית שלי ברשת.
ובית לא עוזבים כל כך מהר.
עד הפעם הבאה.