אני חושבת שפשוט כואב לי מדי.
ושכולם רואים את זה.
גם אמא.
ואף אחד לא באמת מבין לגמרי את מהות הכאב.
ומהו.
ולמה הוא.
ולמה הוא קיים.
ועכשיו.
כבר אין לי מילים כדי להסביר.
גורם לי לעשות דברים שאני לא בטוחה שהם הכי נכונים.
אבל אני כתמיד.
מה שהיה היה.
ממשיכים ללכת הלאה.
מקרטעים קצת בדרך.
אבל ממשיכים.
אני שונאת לסלוח לאנשים שלא מגיע להם.
וגם את זה אני עושה.
כי זה חלק מהטבע שלי.
וכך נגרר לו יום ועוד יום.
וכאב מצטבר עם אחר.
לא יודעת למחוק באמת.
יודעת לסלוח בלי לשכוח.
וזה הכאב הכי כואב.
לא לשכוח.
אני לא נותנת לעצמי לשכוח.
החיים כל כך אירונים שאני מדברת עם האנשים שנהגתי לשנוא מבלי להכיר.
והאנשים שהכרתי כבר לא מדברים.
אולי בכלל לא הכרתי.
והכל היה מעין אשליה שכזו.
אולי אף אחד לא מכיר אותי.
אולי כולם מפחדים ממני.
אני יודעת שחלקם.
מאיך אני מגיבה לדברים מסוימים.
מהצורה שבה אני משתנה בעקבות אנשים.
אולי מזה שאני לא נותנת לאף אחד להרוס את הגרעין הקשה שהוא אני.
אני כבר פוחדת מעצמי.
לא מבינה אותי כל כך..
הפוסט הזה כל כך מבולגן.
נמאס ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
{bela}