פתאום אחרי 20 שנה שהן חברות שלי אני מרגישה לא קשורה אליהן.

על אחת אני מסתכלת בהרמת גבה ולא מתחברת אליה. לא מסוגלת לשמוע את החפירות שלה יותר. היא רק מדברת ואני מצקצקת לעצמי בלב.

השניה קצת ממורמרת אבל אני מתאמצת להישאר איתה כי אני אוהבת אותה.

האחרת נטשה לטובת החבר שחזר. רק מצחיק שכשהוא היה בחו"ל היינו תמיד החברות שלה. וכרגע אנחנו לא בלו"ז המאוד לא צפוף שלה.

אחת אחרת גם נטשה לטובת החבר הטיפה חדש שלה.

והאחרת מדהימה ואהובה.

אבל כשאני בצבא? אני בכלל לא מתגעגעת. אני חוזרת הביתה ולא עושה כלום אני משתגעת.

המפקד שלי בחו"ל כבר חודש וחצי ואני מנצלת עד תם את שהותו שם. זה אומר שאני עוקצת אפטר, עוקצת להגיע מאוחר, עוקצת בטיפה להתחפשן. זה אף פעם לא מתאפשר לי. האמת, בחיים לא חשבתי שאקבל כזה מעמד במקום הזה שכל כך שנאתי. פתאום אני כל כך שפיצית שם. והאמת שמבחינה צבאית, תמיד הייתי המצטיינת. אבל שם כל כך הרבה זמן לקח לי להשיג את המעמד. אבל אני שווה את זה.

אם יש לי בטחון עצמי אז הוא קיים בצבא. תמיד עם הראש למעלה וחיוך על הפנים. אוהבים אותי שם כמו שבשום מקום לא אהבו אותי. זה אומר שמתגעגעים אליי כשאני לא נמצאת וקופצים עליי כשאני נמצאת. ואני כל כך מתגעגעת אליהם כשאני בימים האלו בבית. אם לפני שנה בדיוק הייתי בגימלים מאושרת עד הגג היום אני בימי חופש מבחירה ורוצה לחזור בחזרה. אין לי למה להיות בבית. כואב לי על הבית הזה, בכלל.

אני מפחדת להשתחרר כי אני יודעת שאחייה ככה גם באזרחות. אקום לי אכין נס וארד למחשב עד 2 בבוקר ואלך לישון עם שנאה עצמית.

בא לי חיים חדשים. ואנשים חדשים בחיי הבית האלו.

בא לי פשוט לעשות עם עצמי משהו או שיהיה לי משהו לשאוף אליו, לחזור אליו.

ושזה לא יהיה הבסיס הצבאי שלי כי זה כבר פתטי.