אני לא מכירה את עצמי.

הגעתי למקום הכי שפל שיכולתי איי פעם להגיע. ואני לא אמורה להיות שם בכלל. אני אמורה להיות בבועת הבה"ד.

משהו כאן לא בסדר.

המצב הנפשי שלי משתנה בקיצוניות מידי. לא יכולה יותר.

אני לא יכולה יותר כל הזמן לצחוק ובבום לבכות.

אני לא יכולה יותר כל הזמן לעלות חיוך ושירדו הדמעות.

אני לא יכולה יותר להדחיק.

לספר לאנשים מה המפקדים שלי [בני 30] עושים.

כי זה לא אנושי.

זה לא אנושי לחיות ככה.

אני רוצה לצאת מהמקום הזה. אני יודעת שזה לא יכול לקרות. אני יודעת.

אני יודעת שהקצין החדש יקבל את השוק וההלם ויודעת שהוא לא יסתדר איתם.

אני יודעת שכל הזיוני שכל לגבי זה שאתחבר אליו לא יהיו.

 אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר.

אני יודעת שרוב הזמן אני ממורמרת.

אני יודעת שזאת לא אני.

אני שונאת את איך שאני נראית שם.

את האבק על הפנים והידיים.

את העבודה השחורה שלא נגמרת.

את ההתעוררות ב3 בבוקר לטפל בתקלה.

את הטלפונים שאף פעם לא מפסיקים לצלצל ודווקא אליי, ואני עונה.

את העונשים המפגרים של המפקד שלי.

את החוסר היגיון בעבודה.

את החוסר אירגון.

אני שונאת שאני נותנת מעצמי הכי הרבה במקום הזה ומקבלת יריקה לפנים.

אז מה אם לפעמים אומרים תודה או נותנים צ'ופר.

אני יודעת שאני מקרינה עצבות 99% מהזמן שאני שם.

אני יודעת שגם שואלים אותי מה קרה כל הזמן.

אבל אני גם יודעת שלאף אחד לא מזיז.

אני יודעת שיש לי כולה עוד שנה ו3 ומה זה כבר, ביננו.

אבל אני יודעת שכל דקה ודקה שם אני מעבירה בשקר.

אני יודעת שיש את אופציית הטופס 55 [חתימת ויתור מקצוע/העברת בסיס] אבל בפועל אני מפחדת ליפול נמוך יותר.

אני יודעת שאני אדם חלש. אני חלשה.

אין לי אופי.

אין לי פה.

דורכים עליי בקצב.

אני יודעת שאני מקצועית.

אני סופר סופר סופר מקצועית.

יותר מהמפקד שלי.

אני יודעת שאף אחד לא מתאר לעצמו כמה אני עובדת גם כשאף אחד לא יודע.

שאף אחד לא יודע שבזמן שאני לבד במשרד אני תמיד מחפשת מה לשפר ומה לעשות.

אבל תמיד יהיה מה להגיד.

תמיד היא תבוא ותצעק ותעשה את הפרצוף המוכר שלה של "אוי לא אני עובדת כל כך קשה". כשהיא כל הזמן בחדר.

אני יודעת שאני בסדר.

אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע.

אני תמיד עוזרת להם.

אני תמיד בודקת במה אני יכולה להקל עליהם.

גם למחלקות האחרות.

אני יודעת שהעצבות גוברת עליי.

אני לא יכולה יותר להיות עצבנית.

אני לא יכולה יותר לעשות הכל לבד שם.

נמאס לי להגיד שאני לא רגילה להתאמץ לכבוד שלי שתמיד היה קיים במקומו.

אני אפס.

אני גם מכוערת.

ואני גם שמנה.

אני שונאת את החיים שלי.