כל כך הרבה דברים עוברים עליי וכשאני חוזרת הביתה אני לא רואה אותם כדברים שארצה לזכור.

אני מדברת על הריבים עם המפקד, הקריעת תחת, הטחינות, ההשקעה, האכזבות ועוד.

והכל חולף לו כהרגל מול העיניים שלי והופס כמעט שנה אני בצבא ואני עדין לא מאמינה שאני בת 19 ואני חיילת.

עדין לא מאמינה שיש לי נשק אישי, מדים, תיק.

שאני סוגרת שבתות ושבועות שלמים בלי להיות במיטה שלי והחברות שלי. שאגב, אני הכי אוהבת אותן בעולם.

יצאתי מקוצרת, חזרתי מקוצרת, יצאתי חמשוש בערב, חזרתי גם ברביעי ב10 בלילה. התמיינתי עשרות פעמים להדרכה, עברתי מטווחים, רבתי עם אנשים, אני עומדת לסגור 21, סגרתי גם שבתות בלת"ם. ומה לא. שנה.

עוד חודש וחצי באמת אני לא אאמין שזהו, סגרתי שנה בצבא.

הקצין החדש מדהים אותי. מסתדרים מעולה וסוף סוף יש מפקד לא מושחת שם.

המערכת עיכול שלי נדפקה מאז שהתגייסתי ונראה לי בגלל זה אני נפוחה. נמאס לי לקטר על זה שאני שמנה מיום ראשון- דיאטה!

מאז שהתגייסתי כשאני חוזרת הביתה אני רק יוצאת מהבית. משמע, רק יוצאת כל הזמן. כל הזמן מכירה עוד ועוד אנשים ומספר הבחורים שהכרתי עולה על שניים. לא איכפת לי שזה לא הפך לרציני אבל לא עובר שבוע בלי שאיזה חייל מתחיל איתי. הבחור החדש לא נראה כקשר רציני ו/או שיתקדם מלבד סמסים/טלפון אבל עדין, אחלה לשיפור הבטחון העצמי.

אני צריכה לעלות על מדים. לסגור שבת  מרגיש לי חביב.