זה פשוט לא מסתדר לי. לא מסתדר לי לחשוב עליך, על השם שלך, ולהבין שמעכשיו יתווסף לו 'ז"ל'. אני לא מצליחה לתאר לאנשים למה אני מתכוונת. כי בעצם, אף אחד סביבי לא מבין מה זה 5 ידידים שעוד לא הגיעו לגיל 21 וכבר עמוק באדמה. אני אף פעם לא אבין את הגלגול חיים הזה שאתה חי חיים שלמים, עובד תורם טוחן וכל זה. ובוקר אחד אתה פשוט נעלם. למשך שבוע, שנה, שנים עוד זוכרים אותך אבל מתישהו זה פשוט נעלם גם. ואף אחד ל איודע שבכלל היית. וזה בכל דבר בחיים האלו. אנשים שרק אתמול ישבו ועבדו איתי בצבא השתחררו ואף אחד שנמצא כרגע לא הכיר אותם בכלל. וניחא לא הכירו, אף אחד לא מזכיר אותם. לא משנה שהם נתנו מהחיים שלהם למקום. אז גם הוא, יהפוך לכזה.

חזרתי לבסיס עם הפרצוף הכי עצוב בעולם ורק התאמצתי לא לבכות מכל שניה שמשהו עלה והזכיר לי אותך. כל פעם שאמרו את המילה מוות פתאום התמונה שלך עלתה לי מול העיניים. ולא אשקר שהמשכתי הלאה בימים האלו. ואולי בכלל אני סתם מגזימה כמו שמישהי אומרת. תמיד אני מגזימה וחיה בסרטים. אבל משהו פה לא עוזב. וגם אם לא הכרנו בכלל למרות שלמדנו יחד 3 שעות פעם בשבוע למשך שנתיים וחצי, וגם אם כשעברנו אמרנו שלום וגם אם צחקנו זה עדין פאקינג כואב. ישבנו כל החג אחד בתוך התחת של השני ותהיתי אם מישהו בכלל מבין כמה כואב לי. והבנתי שלא. יותר הבנתי שהכי קל זה להמשיך הלאה. אני זוכרת שבדרך לבסיס ראיתי חיילים קמים, שמים את הנשק לוקחים את התיק ויורדים וחשבתי שאפילו הפעולה הפשוטה הזאת לא תיעשה יותר אצלך. כשמישהו שהכרת מת, פתאום אתה מנתח כל סיטואציה ואומר 'הוא כבר לא'. וזה הכי נכון בעולם. ראינו סרטים וראינו סדרות וכל פעם חשבתי עליך והמשכתי לצחוק. כי חייבים להמשיך הלאה. לא ישנתי כבר כמה לילות כי בכל חלום זה עולה מחדש, אתה. ואם לא אתה אז אנשים מהשכבה שבוכים בכל מיני פינות. ועדין אני לא מאמינה שאתה כבר לא. כי אני יכולה לדמיין אותך כל כך טוב ואתה כבר לא.

כל פעם שזה קורה, אני מעבירה את הימים בחיוך ואת הלילות בלהרטיב את הכרית. בימים זה פשוט להפוך כל דבר להומור ולהצחיק ולצחוק ולמצוא תעסוקה. אבל בלילות אי אפשר לברוח מהלבד הזה. כי זה נטו רק אני והכרית. ואז אני זועקת לאלוהים שאיך כל פעם מחדש זה קורה.

ניסיתי להסביר שקשה לי להמשיך הלאה כאילו כלום. שהתעצבנתי שראיתי את החבר'ה מהשכבה שוכרים סרט בלילה שמתת. וכל פעם להתעצבן שאיך אפשר להמשיך הלאה אבל באמת זה מה שצריך. אני פוחדת לשכוח אותם.

פתאום כל הצרות שלי נהיות קטנות ואני לא חושבת על כלום.

אני רק מנסה להוציא את עצמי מכל הסרטים שאני חיה בהם כי אין דרך אחרת לקרוא לכל המצב הזה.

הלוואי והיה כאן מישהו שמבין ויחבק ושיהיה שלי.