עליתי בפעם האחרונה על הקו שיוביל אותי לבסיס, אי שם בשטחים. בדרך זרקו עלי אבן, בפעם האחרונה.

בהתחלה עוד הייתי נבהלת מזה. היום זה 'אה, כולה אבן'.

היה לי שירות מדהים. אני מאוהבת בכל אחד ואחת מהאנשים שהכרתי שם.

נכון, התקופה האחרונה היתה מחורבנת עד מאוד אבל עדיף לזכור את הדברים הטובים.

ערכתי פריסה. הוא אמר שיכאב לו שאני משתחררת. אני כבר לא יודעת מה להרגיש אליו, עכשיו כשהוא איתה. והיא כאן לידי ואני שומרת הכל בסוד. את כל המתח המוזר הזה.

איך בנאדם יכול להפגין חיבה קיצונית כזאת ויום אחד פשוט להחליט שהוא חוזר אליה? כי מה, היא פתאום נפרדה מההוא אז זה בסדר? למה אף אחד לא מתחשב ברגשות שלי?

אני מתגעגעת אליו.

ואליהם.

ויותר לא יהיו את הישיבות על הכוס נס ואת כל הצחוקים שלנו. וראיתי שכאב להם.

אבל להרים טלפון.? אין מה להגיד.

החיים האמיתיים...הא?

מחר ראיון עבודה מזדמנת עד לפסיכומטרי.

הסתכלתי היום על תמונה שהייתי תינוקת...בת כמה חודשים. מי היה מאמין שאגדל ככה ואשתחרר?

האזרחות....

רק שיהיה לי טוב,

בבקשה.

[פוסט מתוייג לקטגוריית 'צבא' בפעם האחרונה, כנראה.]