אתמול כשהגעתי לכיכר, כמידי יום כיפור, הסתכלתי לחפש אנשים מוכרים ואף אחד לא היה מוכר.

עשות אנשים שמעולם לא ראיתי התקבצו וישבו על כל פיסת מדרכה פנויה. אחד על השני. ילדים בני 12.

נזכרתי איך בכיתה ו' החלטנו פה אחד שהכיתה חייבת להיפגש פעם אחת בכיכר ככה עשתה כיתה מגובשת הגענו משהו כמו 10 ילדים וישבנו ולא הבנו מה עושים בכיכר. אז הלכנו. מאז זה לא חזר על עצמו.

הסתכלתי בכיכר ונזכרתי בימים הטובים ההם. של גיבוש. של חבורות.

מימין חבורת פריקים, על המעקות ערסים, על האופניים ילדים תמימים שבעוד כמה שנים ישבו הם בכיכר אחד על השני.

כשהבנתי שאני לא מזהה אף אחד הבנתי שזה כבר לא המקום שלי, שהתבגרתי.

אילו לא היה מחר צבא ולא היה יום קשה לבטח הייתי מפרטת את כל היום כיפור הזה. כשאשוב.

כשאשוב.

כשאשוב.