אני עוד מעט חודש משוחררת ולא הספקתי יותר מידי. וזה מצחיק כי אני אשכרה מחכה לגבולשלא יגיע, וזה קשה. מתמיד.

התחלתילעשות ספורט..אני גאה על עצמי בכך. מקווה לראות תוצאות.

אני מתחילה לעבוד, בשעה טובה.

אני לומדת מילים לפסיכומטרי [מי ידע שיום יבוא ויבחנו אותנו על מהות ה'אהבה נכזבת'.].

כואב לי שהוא לא שומר איתי על קשר למרות שאני יודעת שאני חסרה לו. ואנחנו נבוכים.

כואב לי שרע לי במצב שהשתחררתי ואני לא מעוניינת לשמוע על המהלכים שם, הכל השתנה.

על ההסקה בחדר תלוי בערך הקיר הצבאי שלי. הלוח עם התמונות והמכתבים, והוא מפוצץ. בגאווה תליתי שם השבוע את המכתב המלצה מהמקסים. והתקופה הטובההזו נגמרה וקשה לי לעכל. קשה לי להגיד שאני ממשיכה הלאה.

בא לי לקפוץ לשם קצת, לחבק וללכת.

אני משתגעת בבית. לאיודעת, בא לי שבירת שגרה.

פתאום אני מפחדת להתעורר ולגלות שהכל חלום, שהחברות לא כאן. ומאיפה האומץ של אנשים אחרי שנתיים לבוא לחבק? מיהםבכלל?עופו ממני.

ולמה תמיד לא נעים לי? ותמיד מחפשת את הדכאון?

ולמה פתאום שוב יש קולות מוזרים מהבטן שזועקת 'חוששת חוששת חוששת'? מה כבר יכול לקרות לי?

והגב, כואב לי הגב. ואני משמינה, ככה אני מרגישה. ואני נמוכה. והייתי רוצה להיות מושלמת, לא יודעת.

ולמה הוא לא עונה לי?

אני שונאת דכאונות ימי שישי ואני תמיד עושה את זה לעצמי.

בא לי שמשהו טוב יקרה. שרון הולצמן תמיד שר שמחר זה יקרה, וזה לא.