אני מרגישה שאין לי צורך לחזור הביתה.

אם היתה נגיד מכונת כביסה בצבא ואת המקלחת שאני כל כך אוהבת עם כל הקרמים שאני אוהבת [פעם ציינתי כאן שיש לי אובססיה מטורפת למוצרים כאלה?] אולי לא הייתי מרגישה צורך לחזור.

לא שאני לא אוהבת את המשפחה, אבל מתישהו אתה מוצא את עצמך לא עושה כלום בבית. אני רובצת מול המחשב ומשמינה את כל מה שהורדתי [עם להגזים] ושוב אותו דכאון של איך מישהו ירצה אותי.

ואני כל כך רוצה אותו.

ורואה אותו ורק מחייכת.

חושבת עליו והוא מופיע.

ואיך אתמול שהוא התקשר כל כך התרגשתי. למרות שידעתי - זה רק באופן הפיקודי שלו עליי.

אבל כמה זמן לא הרגשתי ככה כלפי מישהו.

ואיך זה שתמיד אני רוצה את האסור?

את זה שכבר מצא את שלו ולא יסתכל עליי במובן הזה?

אז למה זה שווה בכלל?

כל המבטים

חיוכים

צחוקים

העדפה.

בשביל מה?

הרי בסופו של יום כשהוא נכנס למיטה הוא מתקשר אליה.

בסופו של יום אני נכנסת למיטה וחושבת עליו.

ולא איכפת לי שיש כל כך הרבה דגים בים- הוא עבורי.

ולא איכפת לי שזה לא הגיוני ושזה אפילו בגדר ה-אסור- הלב שלי רוטט ממנו.

הוא עושה לי כל כך טוב.

הגעתי לרמה חדשה-

געגועים.

הלוואי, הלוואי וקצת ישים אליי לב.

ולא במובן שהוא כרגע.

צריך להמציא משקפיים שאומרות לך מה הלב של האחר חושב רק כדי שנפסיק לדמיין דברים.

עוד רסיסי אהבה.