לפני שבוע ראיתי אותך, חייכנו ואמרנו שלום. כמו תמיד מאז שסיימנו ללמוד. פעם זה היה הרגל לראות אותך בבית ספר חיוך פה חיוך שם. לא פחדתי שיקרה לאף אחד מאיתנו כלום.

מאז שכולנו התגייסנו אני פאנטית בקשר למוות הזה שיכול לקרות לכולנו כל שניה ושניה וכל יום וכל יום.

וכמה לא ציפיתי לחזור ולקרוא את הכתבה הזאת עליך.

וכמה לא חשבתי שזה יקרה כי הנה, שנה עברה ואף אחד לא נהרג [טפו טפו טפו].

אז למה עכשיו כן?

קברו אותך לפני שעה. מצטערת שלא הלכתי.

שמור עלינו.