כבר עבר שבוע מאז שהשנה החדשה התחילה ולא, היא לא התחילה ברגל שמאל.

מה היה לי ב2006?

נסעתי לאילת עם חברות. משהו לא שגרתי אצלי. משהו לפני גיוס.

התגייסתי.

בקו"ם, בכי, טירונות, בכי, קורס, חיוך.

חיילת מצטיינת.

אמרו לי שלא אשאר להדרכה, אחת האכזבות הכי גדולות שלי בחיים שבאותו הרגע לא היתה נראית לי כה הכרחית כי כל כך האמנתי שאחזור.

אבל עדין, חיילת מצטיינת. גאווה רצינית. אולם מלא אנשים ומקריאים את שמי בתור 'טוראי -שם- חיילת מצטיינת'. הוידאו של זה לא מפסיק לרגש אותי.

הגעתי לאוגדה וגם שם בכיתי. לא הסכמתי להגיע לשום מקום לבד. בסוף יצאתי עם חברה.

הגעתי לחטיבה. בכיתי.

החצי שנה הקשה בחיים שלי עדין ממשיכה ואני עדין ממשיכה להרגיש אפס.

אז קיבלתי המון צ'ופרים. בין אם זה לצאת מוקדם, בין אם זה לצאת להדרכה עזבו שכבר 3 פעמים הייתי אמורה להתמיין וקרה משהו זה עדין צ'ופר בין אם זה לקבל רבעו"ש.

הייתי ב3 גימלים בגלל מחזור כן כן.

הייתי בעוד 3 גימלים בגלל דלקת בסינוסים כל שבוע שעבר.

הייתי מדריכה לשעה והדרכתי מג"בניקים שאהבו אותי.

קיבלתי ח"ח מהמ"פ שלי שהוא אחד האנטיפטים.

תפעלתי מבצעים ואירועים שונים בצבא.

זכיתי לשמוע שהמפקד שלי חושב שאני תותחית.

אבל אני עדין בוכה רוב השירות שלי.

משהו רייקני באוויר ובכל הסביבה שלי. משהו שהפך לשגרה.

2006 זו שנת צבא. שנה ראשונה בצבא. וקשה לי. עדין.

אני מתגעגעת. להילה, לדניאל, להדס, ללבנת, לתמר, להילה, לדנה, לעדי, לספיר, לכולן. לכולן. לכל מי שליווה אותי כשהיה לי טוב. שחשבתי שהשירות שלי הולך להיות הכי מושלם שיש. לאן הגעתי.

באמת אבל באמת כמה עוד.

2006 עושה לי צמרמורת. סוג של שנת אשלייה.

2006 נטולת אהבה, שוב.

2006 החזירה אותי לפני מספר שבועות לראות את הבחור הכי נוסטלגי שלא יצא לי מהראש לא משנה מה.

2006 החזירה אותו לחייך אליי. אפילו אם זה מכורח הברירה, הוא אשכרה אמר לי שלום ואני הלכתי ביובש. כי באותו הרגע זה התאים, אין מה לעשות. עד עכשיו אני מצטערת על זה. זה מה יש.

2006 שנה של לבד כשמסביב מאות אנשים אוהבים.

2006 שנה של חיי בילויים.

2006 זו שנה של מסיבה מצויינת שלא הפסקתי לרקוד בה ולשתות, נו.

2006 זה מינוס 20 קילו.

2006 זה הרגע שהתחלתי לפתוח את הפה, וזה עדין בתהליכים.

2006 זה להיות באחד המקומות הכי מסוכנים בארץ ולדעת שאני, אני מסוגלת לזה.

2006 זה לטחון מטבחים.

2006 זה להיות חיילת.

2006 זה להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שלפעמים אני נראית נורא טוב.

2006 זה לשנוא איך שאני נראית בתור חיילת.

2006 זה לדבר אל עצמי.

2006 זה צעד אחד לפני שינוי.

קשה לי. מאוד. גם רע לי. ואף אחד בעולם הזה לא מבין ולא איכפת לי כמה אנשים יחשבו שהם כן. אתם לא. אתם לא! לא! לא! אף אחד לא. זה עצוב. אני מתמודדת עם זה לבד ובעצם כשאני חושבת על זה, אני בכלל לא מתמודדת עם זה.

2007? התחילה בבכי ובצורה הכי גרועה שיש. המון שינויים לא רצויים.

מה אני רוצה ל07?

אני רוצה שדבר ראשון יחזור להיות לי טוב בצבא. אני רוצה שיעריכו אותי, שידברו אליי יפה, שיחמיאו לי.

אני רוצה כבר להסתובב עם שרוך ירוק על הכתף.

אני רוצה להסתדר עם המפקד שלי. אני יודעת שזה נגרר יותר מידי זמן אבל אני חייבת לדבר איתו וכל פעם קורה משהו שגורם לי לא לרצות לדבר איתו.

אני רוצה לפגוש את כל הבנות מהקורס.

אני רוצה לרזות. אני שמנה. די כבר.

אני רוצה להיראות טוב.

אני רוצה בחור לצידי.

אני רוצה לקרוא המון ספרים.

אני רוצה שיהיה לי זמן ללמוד ולחזור קצת על מתמטיקה ואנגלית כי אין לי מושג בזה כרגע.

אני רוצה שיהיה לי כיוון בחיים.

אני רוצה להיות הכי שפיצית.

אני רוצה שיאהבו אותי.

אני רוצה להיראות טוב גם בתור חיילת.

אני רוצה לאהוב את עצמי.

אני רוצה לראות אותו שוב.

אני רוצה לצאת למסיבות ולרקוד כאילו אין מחר.

אני רוצה לקנות המון בגדים.

אני רוצה ללכת להופעות.

אני רוצה להיות בריאה.

שהמשפחה שלי תהיה בריאה.

שכולם.

אני רוצה שפשוט יהיה לי טוב, בלי הרבה מחשבה.

2007.

כזה מוזר לחשוב שעברו כבר 7 שנים מכיתה ז'.